לפני הרבה שנים, במסגרת עבודתי בשגרירות בוושינגטון, קיבלתי המוני מכתבים ומאמרים מיהודייה אמריקנית שהתנגדה למדיניות כלשהי של ממשלת ישראל. שאלתי אותה, אם העניין כל כך חשוב לה, מדוע אינה עולה לארץ, מצביעה ומשפיעה? ביהירותי, תשובתה הייתה אז מגוחכת בעיניי. עכשיו, כעבור זמן, היא מובנת לי ומקובלת עליי.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אם יקרה לי משהו רע, שמרו על משפחתי
• ילדות? קשישים? של מי המחאה הזאת בכלל?
• אין קוסמים בשב"כ
• המחאה שהצילה את בנימין נתניהו
נזכרתי בה לאחר תקרית המגאפון של יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן והמפגינה בניו יורק לפני כשבועיים. לא חשבתי על ההתנהגות של שניהם באותו ערב שבת, אלא על עניינים יותר מהותיים: האם מישהו שאינו חי בישראל אך יש לו זיקה אליה, אמור לנסות להשפיע על הנעשה כאן? מה אופי היחסים בינינו לבין התפוצות, לרבות ישראלים החיים שם? מה מידת התלות, האחריות, ההזדהות, ההדדיות? אני כותבת כאן על ארה"ב כי הקשרים איתה הדוקים, וגם מתוך היכרות מקצועית, אבל הסוגייה תופסת לגבי מדינות אחרות, אם כי בקנה מידה אחר.
יצוין שחוץ מהפגנות ומחאות שאנחנו עדים להן לאחרונה, והבעת דעה במאמרים כמוזכר לעיל, אפשר להשפיע בעוד דרכים, למשל באמצעות כסף. כמעט בכל ביקור בבית חולים בארץ, או במוסדות חינוך ורווחה, בולטים שלטים ועליהם שמות של תורמים מחו"ל. תרומה מבטאת מעורבות, אולי אפילו התערבות, בעניינים פנימיים בישראל: משתמע שהמדינה אינה עושה די, ולכן התורם מתגייס להשלים את החסר.
בהקשר זה, של התערבות בעניינים פנימיים, מילה לשר החוץ אלי כהן, שהסביר לאחרונה לסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס שהרפורמה המשפטית היא עניין ישראלי פנימי. אדוני, אתה צודק לגמרי. בדיוק כמו שההחלטה באילו מדינות בעולם לתמוך היא עניין אמריקני פנימי, שלכאורה אמור לשקף אך ורק את האינטרסים שלה. בכל זאת, מדינות מנסות להשפיע, ויש הטוענים שישראל מאוד מצליחה בכך. אם לנו מותר לנסות להשפיע על החלטות ארה"ב, סביר שגם לה מותר לנסות להשפיע עלינו. ואם אסור לה, גם זה הדדי.
כיצד משפיעים? הנה דוגמה: לאחרונה עלתה בקונגרס יוזמה להעביר חוק חדש וצנוע שיטיל על משרד ההגנה בוושינגטון לממן שיתוף פעולה בין מוסדות אמריקניים וישראליים במחקר על פוסט טראומה. עניין כזה (וכמובן סיוע חוץ, אספקת נשק מתקדם, חקיקה נגד אנטישמיות ונגד טרור, תמיכה באו"ם ועוד ועוד) לא נולד יש מאין. מחוקק או פקיד אמריקני לא קם בבוקר ושואל את עצמו כיצד יוכל לסייע למדינה קטנה במזרח התיכון. אלא, מישהו בעל יחסים קרובים עם ישראל ניצל את משאביו – קשרים, מעמד, כסף וכו' - לקדם מטרה זו.
במערכת יחסים בריאה, ולא משנה אם מדובר במשפחה, בשכנים או בעמיתים, לא ראוי שצד אחד יקבל לאורך זמן, בעוד הצד השני יתבקש לתת ולשתוק, אפילו כאשר להבנתו יש פגיעה בבסיס היחסים ומתעורר קושי לשמר אותם. נכון, אנשים בתפוצות שתומכים בנו לא רק נותנים, אלא גם מקבלים. סביר שקיומה של מדינה יהודית מקנה להם ביטחון וגאווה. אולי הם נהנים מהפעלתנות סביב התמיכה, או נרגשים מהקשרים שהיא מייצרת עבורם עם אנשים חשובים בארץ ובחו"ל. נוכח כל הנ"ל, לא הגיוני או הגון לצפות למעורבות של אנשי התפוצות רק כשהיא לטעמנו, כמו תרומות למוסדות בארץ וסיוע מסוגים שונים בחו"ל, אך לדחות אותה כשמדובר בביקורת.
טובה הרצלובחזרה ליהודייה האמריקנית שנדנדה לי לפני שנים. ובכן, למה היא לא עלתה בזמנו לארץ? כי החתול שלה היה זקן וחולה. חתול! נו, באמת. עכשיו אני מבינה שאכן, מרכז החיים שלה (ושל החתול) היה באמריקה, אבל ישראל תפסה מקום מרכזי במחשבותיה וברגשותיה. היא הייתה מרכיב חשוב בזהות שלה, ומכאן מאמציה להשפיע על הכיוון העתידי שלנו. זה אולי מעצבן: מי היא שתגיד לנו מה לעשות? אלא שמכל מיני סיבות, כאלו שנרמזו כאן ואחרות, היחסים בין ישראל והתפוצות חשובים לנו וגם להם, וחיוני לשמור עליהם ואף לפעול לחיזוקם.
לכן, לטעמי, הזיקה, האכפתיות והמעורבות של אנשים כמותה, ושל ארגונים יהודיים - גם כאלו שדעותיהם מאוסות בעיניי ולהבנתי מעשיהם מזיקים - עדיפה לאין ערוך על אדישותם.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
