אני לא משתתף בהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין, כי בכפוף לכמה תיקונים ושיפורים אני יותר בעדה מאשר נגדה. בעיניי היא עשויה לסייע לשיקום המשפט הישראלי שנמצא בשעה קשה (וממש לא רק בגלל מסע הדה-לגיטימציה שנערך לו), ולחיזוק הדמוקרטיה שבמסגרתה העם שולט ולא אלה שמגדירים עצמם כחכמיו.
בד בבד אני לא מפסיק להתפעל מהרבבות שמדי מוצאי שבת לוקחים בהן חלק, ומשתדל להטות אוזן לדברים שנישאים בהן. הרי תמיד קיים סיכוי שדווקא הם הצודקים ולא אני. כאדם ליברלי-חילוני, הספק הוא לעולם נקודת המוצא שלי, וכמו שקבע ג'ון סטיוארט מיל ב"על חירות", גם "אם כל האנושות כולה, למעט אדם אחד, היא בדעה אחת ואם אותו אדם הוא בדעה אחרת, האנושות לא תהא מוצדקת בהשתקת אותו אדם יותר מאשר הצידוק של אותו אדם, אילו היה הכוח בידו, בהשתקת האנושות כולה".
גם משום כך, נחרדתי ממחול השדים שהתרחש מרגע שנתפס בעיני המצלמה מנכ"ל בנק דיסקונט, אורי לוין, מפגין בצומת עזריאלי נגד הרפורמה. 42 שניות בדיוק אחרי שצילומו הועלה לרשתות החברתיות החלה הצליבה האלימה: "בנק דיסקונט נהיה בנק של שמאלנים. מחר בבוקר אני עוזב אותו!", הרעים אחד המגיבים. "להוציא חשבונות מבנק שהמנכ"ל שלו אנטי ישראל", מיהרה להצטרף אליו מגיבה אחרת, ואחריהם החרו החזיקו מאות מגיבים שקראו להוציא את הכספים מהבנק ש"הפך לשמאל קיצוני". תגובות מלאות בסימני קריאה ובהוראות הפעלה: להעניש את המנכ"ל! למוטט את הבנק! כך ייעשה למי שהעז לחשוב אחרת.
חשוב להבהיר: לוין לא הגיע להפגנה כמנכ"ל בנק ולא נשא שלט עם סמל דיסקונט מואר בירוק. הוא הגיע כאזרח פרטי להביע דעתו, להשתכנע ולשכנע אחרים. אין ראוי מזה. בעיניי העובדה שלוין עשה זאת מלמדת על מחויבותו ואחריותו החברתית כלפי המקום הזה שכולנו חיים בו. זו נקודה לזכותו גם אם דעתי חלוקה על דעתו באשר לפרטי הרפורמה עצמה. הייתי הרבה יותר מודאג אם לא היה אכפת לו כמנהל בנק ממה שמתרחש פה. אז על מה הזעם? שיש לו דעה שונה משל חלק מלקוחותיו? הוא נבחר למנכ"ל בשל דעותיו או בזכות התאמתו לתפקיד?
הפגנה נגד הרפורמה בתל אביב
(צילום: אורי דוידוביץ)
לדאבון לב, הסערה הזו מאפיינת את השיח בזמננו. הכול מוחלט וחד-משמעי. אין מקום לספקות ולכן אין צורך להעמיק או להקשיב לדעות אחרות. השיח הציבורי נשלט על ידי כנסיות קנאיות שלא מאפשרות למאמיניהן להקשיב אלא רק למה שמאושש את דעותיהם. מחד, מובילי הרפורמה שמסרבים להקשיב בנפש חפצה למתנגדיה ומבטלים במחי יד דעות מומחים (למשל בתחום השפעת הרפורמה על הכלכלה), ומאידך המוחים שמתנגדים לכל שיח עם הצד השני שכן "לא מנהלים עם התליין משא ומתן על אורך החבל", ומפעילים לחץ על נציגיהם הפוליטיים לא להיכנס לדיונים מהותיים.
וכרגיל בשיח קנאים, שמתאפיין בהשתבללות אידיאולוגית אינסופית, בכל יום האמירות מקצינות יותר, הגדרות סביב עמדות המוצא מוגבהות יותר והאלימות כלפי כל מי שנמצא מחוץ לעמדות אלה הולכת ומסלימה. וכך אלה "יראו" למתנגדי הרפורמה וימוטטו את דיסקונט ואלה "יראו" לתומכי הרפורמה ויעבירו את כספיהם לחו"ל וכולם ילמדו את כולם לקח...
פרופ' יובל אלבשןאסור לשתף פעולה עם שיח כזה. במיוחד לא מי שרואה בעצמו דמוקרט. מטרת חופש הביטוי היא חשיפת האמת בפני האזרחים. זו תקרה רק כשיתאפשר לגרסאות שונות של האמת להתחרות אלו באלו, מתוך אמונה ש"מתחרות זו תצוף ותעלה האמת". אלא שההשתקות והחרמות מזהמות את השוק החופשי של האמיתות שנלחמות זו בזו והן טובעות בים של פחדים.
הגיע העת להחזיר את הקנאים למקומם הטבעי בקצוות השיח (שם יש להם תפקיד חשוב לסמן את האופק הנשאף, זה שאולי לעולם לא נשיג אבל חשוב שיהיה לנגד עינינו) ובמקביל לחזור לניהול שיח מכיל ומהותי, ללא החרמות וללא איומים. לא על מנכ"ל הבנק ולא על הלקוח שחלוק על דעתו.
- יובל אלבשן הוא פרופסור למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
