בבחירות 1996 הוביל שמעון פרס על בנימין נתניהו בהפרש של כ-20% בתחילת המרוץ לראשות הממשלה. חיים רמון, שהיה ראש מטה ההסברה של מפלגת העבודה, קבע את האסטרטגיה לפי נתון זה. הבחירה הייתה בסוג תעמולה שמכונה "נהג אוטומטי" - כלומר מסרים חיוביים כדי שלא לעורר סערות ולטלטל את הספינה. אם מובילים, למה צריך לקלקל?
במקביל לגוף ההסברה הראשי פעל מטה נוסף, בראשות אהוד ברק, שהיה מיועד לייעץ לפרס באופן אישי. ד"ר יוסי ודנה ניהל את הסקרים עבור ברק והחליט לבדוק בנפרד את עמדות המתלבטים שמנו 20% מן הנשאלים. הוא שאל כיצד הם ממצבים את עצמם, בעמדותיהם בין שמאל לימין, במדרג שבין 1 ל-6 בהתאמה. התברר כי מרביתם ראו את עצמם כאנשי ימין, כלומר 6-5 בסקלה. שאלה נוספת ביקשה להגדיר את פרס ונתניהו במדרג הזה. פרס קיבל 2-1 (כלומר שמאל קיצוני) בעוד שנתניהו מוצב כ-6-5 בימניותו. המסקנה של ודנה הייתה שלא מדובר במתלבטים אמיתיים אלא באנשי ימין שיצביעו לנתניהו.
רמון לא קיבל את עמדת ודנה, ייתכן משום שראה בברק קונספירטור שרוצה לתקוע מקלות בגלגלי הקמפיין. הוא המשיך במסע השליו שלו עד זמן קצר לפני יום הבחירות, כשהפער בסקרים כבר הצטמצם והתקרב לשוויון. רק אז החלה העבודה להזכיר את רצח רבין ולתקוף ישירות את נתניהו. בשלב הזה השינוי היה מאוחר מדי ופרס הפסיד בהפרש של חצי אחוז.
יש להניח שגם במטה הקמפיין של "יש עתיד" מצוי סוקר מסוגו של ד"ר ודנה, שמגדיר את הפרופיל של קבוצת המתלבטים בין מחנה הימין לבין המרכז-שמאל, שכוללים כשניים-שלושה מנדטים לפי הסקרים. לאחר בדיקות עומק, באמצעות קבוצות מיקוד, הוא כנראה הגיע למסקנה שאלה לא יצביעו בשום אופן ליאיר לפיד, שנתפש בעיניהם כאיש שמאל נטול רקע ביטחוני שיכול להצדיק מעבר של בוחרים אליו גם מן הימין המתון.
מי שיכול לעשות זאת מן הגוש שלו, כך יסביר לו הסוקר, היא "המחנה הממלכתי". יש לה שני רמטכ"לים לשעבר ומרכיב ימני ברשימה בדמותם של גדעון סער, זאב אלקין ומתן כהנא. מתלבטים שמתקשים להצביע עבור נתניהו בשל כתבי האישום נגדו ימצאו מפלט במפלגה בעלת אופי פטריוטי ולאומי.
למרות זאת, לפיד מתמקד בקניבליזם כלפי גנץ (וגם כלפי העבודה ומרצ) ופועל להחלשת כוחם. ביש עתיד טוענים ש"גנץ זו הכלאה של שלוש מפלגות ואתה לא באמת יודע למי אתה מצביע". זוהי מתכונת בדוקה לסיכונו של הגוש כולו וליצירת מצב שבו נתניהו יוכל להרכיב ממשלה באמצעות הציונות הדתית והמפלגות החרדיות.
למה הוא עושה את זה? ייתכן שלפיד מניח שאין קפיצות דרך בפוליטיקה, ולכן בשנים האחרונות הוא מתנהל כמו רץ למרחקים ארוכים. כשהוקמה "כחול לבן" הוא ויתר על ראשות המפלגה לבני גנץ, כפי שוויתר לנפתלי בנט על תפקיד ראש הממשלה בחלק הראשון של הרוטציה. לפיד מבין שהוא לא יעמוד בראשות ממשלה אחרי הבחירות הקרובות. גם אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים, יש עתיד לא תוכל להקים ממשלה אלטרנטיבית בהישענות על חד"ש-תע"ל בנוסף לרע"מ. אנשי תקווה חדשה לא יתנו לכך יד. אין לו, כפי שכבר נכתב, אפשרות לעשות עם מפלגות אחרות מגוש ימין.
לפיד מכוון כנראה אל העתיד והמטרה שלו היא למצב את מפלגתו כגדולה ביותר במחנה המרכז-שמאל. יש בכך מרכיב פסיכולוגי חיוני עבור מי שעדיין נתפש כפוליטיקאי של מצב רוח שלא הצליח עד היום לחצות את תקרת הזכוכית של 20 מנדטים. ריסוקו של גנץ והקטנתה של מרב מיכאלי יהפכו אותו כמנהיג שאין בלתו של הגוש שלו, גם אם המערכת הפוליטית תיאלץ ללכת לבחירות שישיות.
ד"ר ברוך לשםישנה כמובן האפשרות שנתניהו יקים קואליציה צרה עם הציונות הדתית והמפלגות החרדיות. אולם לפיד מעריך שקיצוניותה והמשפט נגד נתניהו יהפכו אותה לממשלה קצרת ימים, וכראש האופוזיציה שמוביל מפלגה של 25-24 מנדטים, כפי שמסתמן כיום בסקרים, הוא יהפוך לאלטרנטיבה המיידית לשלטון.
הבעיה היא שכבר למדנו שממשלות עם 61 מנדטים יכולות להיות היציבות ביותר אם הן עשויות מעור פוליטי אחד. גם האופק של משפט נתניהו לא ברור – ייתכן שיימשך זמן רב, ייתכן שיסתיים בזיכוי וייתכן שיוזמות סמוטריץ' יעברו בכנסת ויבטלו את ההליך. ייתכן שאז לפיד יתחרט שלא הקשיב לד"ר ודנה שלו, מה שכמובן יהיה מאוחר מדי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
