תשעה חודשים חלפו מאז נכנסה תמר (כל שמות הנשים שחוו אלימות בדויים) למקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה יחד עם שלושת ילדיה הקטנים. חייה הקודמים נמחקו לחלוטין, בגיל 36 היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה, לעקור את הילדים ממסגרות החינוך והחברים ולוותר על הרווחה והנוחות בביתם לטובת חדר קטנטן ומגורים משותפים עם נשים וילדים במתחם שהיתרון היחיד שלו הוא שבו לא נשקפת סכנה לחייהם.
"הגעתי לכאן בעקבות הערכה של הרווחה שאני נמצאת ברמת מסוכנות גבוהה מאוד, ועם הקלטות קונקרטיות שבהן בעלי אומר שהוא הולך להרוג אותי", היא מספרת. "זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל הבנתי שאין ברירה וקיוויתי שזה תחילתו של תהליך שיאפשר לנו בסופו של דבר חיים טובים יותר ובטוחים יותר. היום אני מבינה שלמערכות בישראל אין בכלל את הכלים להגן עלינו מחוץ למקלט. תשעה חודשים שמתנהל נגד בעלי הליך פלילי, הוא מסתובב חופשי ואני כלואה פה. המצב הזה רק מראה כמה המערכת שלנו דפוקה".
פיזור הכנסת לפני כמה שבועות החזיר את המאבק באלימות במשפחה למצב המתנה, שוב. תהליכי חקיקה ותקציבים שהיה בכוחם להציל מאות אלפי משפחות הסובלות מאלימות נעצרו, תוך התעלמות מוחלטת מנשים כמו תמר שאין לה את הזמן או הפריבילגיה להמתין ליציבות פוליטית כדי להיחלץ ממעגל הטרור והאימה.
"חיינו יחד עשר שנים שבמהלכן הוא היה אלים לעיתים קרובות, אבל בשנים האחרונות זה הידרדר", היא משחזרת. "האיומים הפכו להיות יותר תכופים, יותר קונקרטיים. הוא היה לוקח לי את הטלפון והמחשב ואומר שהוא עומד לרצוח אותי, 'דברים מתקדמים לסוף, את תראי'. היה מצהיר שייקח לי את הילדים, שאתעורר בוקר אחד והם לא יהיו במיטות שלהם. זה הפחיד אותי יותר מרצח שלי. כשבמשפחה הבינו שאני בסכנה הם ביקשו שאסתובב עם מכשיר הקלטה ונתנו לי טלפון נוסף, כדי שאחביא אותו ואתקשר אליהם אם אהיה במצוקה. הייתי הולכת לישון בלילה עם מכשיר הקלטה עליי ומכל גז מדמיע מתחת לכרית".
ואז, היא מספרת, החלו האיומים להתממש. "ערב אחד הוא התפוצץ לגמרי. נעל את הדלתות, התחיל לשפוך ולשבור דברים בבית, ממש איבד שליטה. הוא הסתובב בבית עם רצח בעיניים ואגרופים קפוצים ומילמל, 'אני שוקל מה לעשות איתך', 'החלטתי שאני לא הורג אותך היום'. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, פחדתי שתהיה להם טראומה. ואז הוא ניפץ מנורה מעליי ואמר לי, 'את הבאה בתור, רק שתדעי'. התכופפתי לאסוף את השברים, כשהילדים מסביבי, תוך שהוא צועק לעברי 'תנקי, כלבה'. באותו ערב הבנתי שאם לא אעשה משהו, הסוף שלי מתקרב".
למה חיכית כל כך הרבה עד שפנית לרשויות?
"פחדתי לאבד את כל מה שהיה לי. גרנו בדירת יוקרה יפהפייה, עם הרבה מותרות ופינוקים לילדים, ידעתי שברגע שאפנה למשטרה החיים שלנו יתפרקו. ידעתי גם שאם הוא יגלה שפניתי למשטרה הוא ירדוף אחריי וירצח אותי. פחדתי מהחיים במקלט, כמו שאני מנהלת עכשיו, אבל פחדתי גם מהמציאות שבה חייתי. בסופו של דבר, מי שפנתה למשטרה הייתה עורכת הדין שליוותה אותי, שאמרה שהיא מסרבת לקחת אחריות על אישה שעומדת להירצח".
מהר מאוד גילתה תמר שהמעבר למקלט לא קידם את הטיפול בבעלה האלים. "אני בשוק מהמערכת שמולי, היא כל כך מסורבלת. התחושה היא שאין עם מי לדבר, אני נחנקת פה, הילדים שלי נחנקים. במשך חודשים אני מתחננת שהילד שלי יראה פסיכולוג, אבל בשביל זה הוא צריך אישור מאבא, והוא לא מאשר. במקביל להליך הפלילי מתנהל הליך נפרד בבית המשפט לענייני משפחה, שם הוא מכחיש את האלימות, מבקש משמורת בלעדית וטוען לניכור הורי, כאילו אני מסיתה את הילדים נגדו. אני מרגישה מופקרת. פניתי לכולם, התחננתי לעזרה, אבל אף אחד לא רואה אותנו".
מכבש לחצים מהימין
כ-20 נשים נרצחות בממוצע בישראל מדי שנה, וכ-200 אלף נשים וילדים, לפי הערכה, חיים כיום במעגל האלימות במשפחה. עשרות אלפי תיקים נפתחים במשטרה בכל שנה על עבירות אלימות גופנית ואיומים בין בני זוג, והדיווחים והבקשות לסיוע נמצאים במגמת עלייה. לממשלת השינוי היו חלומות גדולים על מהפכה בתחום שהוזנח במשך שנים רבות, אבל הם הוקפאו עם פיזורה, ובשלב זה לא ניתן לדעת אם ואיך יתממשו בממשלה הבאה.
"יש הרבה תוכניות עבודה וחקיקה שנבלמו בגלל חוסר היכולת לקדם אותן בממשלת מעבר", מסבירה איילת רזין בית-אור, מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי. "הדרג המקצועי ממשיך אמנם לעבוד, אבל הרבה מהפרויקטים האלו לא יכולים להגיע לידי ביצוע, מה שפוגע ביכולת לתת מענה אפקטיבי לנשים שנמצאות היום בסיכון. גם כשתקום ממשלה, ההתנעה של התהליכים מחדש תיקח זמן, ואין לנו את הזמן הזה".
רזין בית-אורצילום: GIT Photographyאיזה תהליכים תקועים למשל?
"יש את התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה שאמנם תוקצבה לראשונה השנה, אבל בחסר, והייתה אמורה להיות ממומנת באופן מלא בתקציב המדינה הבא. מדובר בארגז כלים שמכיל תקנים נוספים, תקציבים להכשרות, כל התשתית שאמורה לתת מענה לנשים נפגעות אלימות בשטח. יש את החוק לפיקוח אלקטרוני למניעת אלימות במשפחה שעבר בקריאה ראשונה. זה תחליף למקלט לנשים מוכות שמתריע על הפרה של צו הרחקה ‑ מה שיכול היה למנוע רבים ממקרי הרצח, שבוצעו לצערנו תוך הפרה של צו הרחקה.
"יש את תופעת האלימות הכלכלית שלמדינה אין אמצעים לטפל בה, כי לא נתנו לה עדיין שם ולא חוקקו חוקים נגדה. יש גם את החוק שמקנה לנפגעי עבירה זכאות לסיוע משפטי מטעם המדינה, כפי שיש היום לחשודים ונאשמים ‑ מהלך שיכול לשנות מקצה לקצה את תחושתם ואת הפעולות למיצוי הצדק עבורם. משרד המשפטים עשה את כל עבודת המטה ותיקצב, אבל בשל פיזור הכנסת לא הושלמה החקיקה. וכמובן שיש את אמנת איסטנבול".
אמנת איסטנבול ‑ האמנה הבינלאומית למניעה ולמאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה ‑ שנכנסה לתוקף ב-2014 וחתומות עליה כיום יותר מ-40 מדינות, קבעה את הסטנדרט המתקדם ביותר לטיפול בנושא. היא כוללת מנגנוני ניטור של העבריינים וסנקציות מרתיעות כלפיהם, לצד העלאת המודעות לאלימות, על צורותיה השונות, הכשרות מיוחדות לאנשי מקצוע שמטפלים בקורבנות או בפוגעים, שיקום ילדים החשופים לאלימות ובניית תוכניות טיפוליות למניעתה. כמה שבועות לפני פיזור הכנסת אושרה הצטרפותה של ישראל לאמנה, על ידי מועצת אירופה באמנת איסטנבול, אבל היא מעולם לא הובאה להצבעת הממשלה.
בינתיים פתחו ארגוני ימין, בהם פורום קהלת והמרכז למדיניות הגירה ישראלית, בקמפיין נגד החתימה על האמנה, בטענה כי בין היתר, היא תעודד הגירה לכאן של פליטות שסבלו מאלימות נגדן. ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) אף כינס בחודש מאי כנס תחת השם "הקללה מאיסטנבול", שבו נכחו גם חברי כנסת מהליכוד ואנשי ימין נוספים, ובו חתמו המשתתפים על עצומה הקוראת לקיים דיון באמנה במליאת הכנסת.
פרופ' הלפרין-קדריצילום: רמי זרנגרכמה ימים לאחר מכן נערך דיון סוער בוועדה לקידום מעמד האישה בסוגיה, אך זה כבר היה מאוחר מדי, ותחת מכבש הלחצים מהימין והמשבר הפוליטי, היא מעולם לא הובאה להצבעה. "הקמפיין שניהלו הארגונים השמרניים גרם לכך ששרת הפנים איילת שקד שינתה את דעתה בנושא", מסבירה פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, המוביל את הצטרפות ישראל לאמנת איסטנבול. "כתוצאה מכך היא גם שלחה מכתב לשר המשפטים גדעון סער שבו קראה לעצור את מהלך ההצטרפות לאמנה".
במכתב טענה שקד כי האמנה מאיימת על מדיניות ההגירה של ישראל. "בכל הנוגע לדיני מקלט, הרף שמציבה אמנת איסטנבול איננו ריאלי ואף קיים ספק אם הוא רצוי", כתבה. "מוטב לעצור ולשקול לעומק אם ההצטרפות משרתת את האינטרסים של ישראל, מאשר לייצר מצב שיזיק למדיניות ההגירה ולתדמיתה הבינלאומית שיהיה קשה לתקן".
7 צפייה בגלריה
"הקמפיין של הארגונים השמרניים גרם לשרת הפנים לשנות את דעתה בנושא". שקד
(צילום: עמית שאבי)
לדברי הלפרין-קדרי, "יש כאן הזדמנות היסטורית. אוזלת היד שמגלה המדינה בההתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה, מוכיחה עד כמה זה קריטי להצטרף מיידית למנגון שיחייב אותה להעניק את היחס הראוי לנושא. פתרונות נקודתיים, כמו שנוכחנו, לא מספקים תשובה הולמת לתופעה. רק מפת דרכים מלאה לפעולה מסונכרנת בכל המישורים, שכבר הוכיחה את עצמה במדינות אחרות, יכולה לשנות את המצב. אסור לאפשר למי שנאחזים בנקודות שוליות באמנה - ושניתנו להן תשובות מספקות - לנצל זאת פוליטית ולהכשיל את המהלך. חייהן של הקורבנות הבאים לא יכולים להיות תלויים בהקמת ממשלה חדשה".
אלימות רשת נגד נשים
אבל לא רק החשש מזרם של המוני נשים נפגעות אלימות שיתדפקו על שערי המדינה, מטריד את המתנגדים לאמנה. עו"ד ד"ר יונה שרקי מהמרכז למדיניות הגירה טוען כי היא מייצגת גישה ליברלית מדי, שאינה תואמת את המנטליות הישראלית. "האמנה מבקשת לכפות קו פטרנליסטי ביחס לחברות בעלות תפיסות עולם מסורתיות", הוא אומר. "האם נכון לכפות על הציבור הישראלי תפילות מעורבות בבתי הכנסת או חינוך מעורב בבתי ספר דתיים? האם החברה בישראל מעוניינת בחינוך אוניברסלי השולל הבדלי מגדר? השאלות האלו דורשות מענה דמוקרטי של הציבור בישראל, וברור שאין בינן לבין אלימות במשפחה כל קשר. גם הפעם, מקבלי ההחלטות, מימין ומשמאל, קבעו שהסוגיות האלו לא יוכרעו על ידי מועצת אירופה, אלא על ידי הישראלים".
פֵרידֵה אג'אר, מי שייצגה את טורקיה בניסוח האמנה ושימשה יו"ר ועדת הפיקוח ליישומה במדינות החתומות עליה, מכירה היטב את טענות הגורמים השמרניים. "אני לא יודעת מה קורה בישראל, אבל בדרך כלל ההתנגדות נובעת מהחשש שההשפעה של האמנה תוביל להרס חיי המשפחה, שהפסקת האלימות נגד נשים תוביל ליותר גירושים, או שתיתן זכויות נוספות ללהט"בים שיוכלו לדרוש זכויות לנישואים או לאימוץ".
7 צפייה בגלריה
"אף אחד לא יגיד שהוא מתנגד לטיפול באלימות נגד נשים, אז מדברים על מאבק בפמיניזם ובלהט"ב". אג'אר
(באדיבות המצולמת)
מה עם הטענות על עידוד הגירה?
"אני חושבת שזו פשוט הדרך הכי נוחה להעביר הסתייגות כזו, בעיקר למי שלא מודע לתוכן שלה. במזרח אירופה למשל מכרו את הסירוב לאמנה בטענה הלאומנית שלפיה היא תפקיע מהם את העצמאות. גם בטורקיה דחפו תחילה את האמנה והמריצו מדינות אחרות לחתום עליה, עד שהרוחות השתנו. היינו הראשונים לחתום על האמנה, והראשונים לצאת ממנה, והכול תחת אותה ממשלה. שלטון פופוליסטי תמיד מחפש דרכים להחליף את השיח הציבורי ככה שיתאים לרוב".
יש קשר בין הדומיננטיות של הדת במדינה לבין ההתנגדות לאמנה?
"כן, ההתנגדות הגיעה קודם ממדינות קתוליות. ואז מדינות מהבלקן והכנסייה האורתודוקסית התבטאו נגדה. מדובר במוסדות שעשרות שנים לא הסכימו על כלום, אבל מצאו שפה משותפת בניסיון למנוע אמנה נגד אלימות כלפי נשים. טורקיה היא מדינה מוסלמית, והטיעונים פה דומים. אף אחד לעולם לא יגיד שהוא מתנגד לטיפול באלימות נגד נשים, אז מדברים על מאבק בפמיניזם ובקהילת הלהט"ב".
רים אלסאלם, ירדנית במקור המתגוררת כיום בבלגיה, שמדווחת לאו"ם על אלימות נגד נשים ומלווה את המדינות שחותמות על האמנה, מסבירה שניתן להצטרף אליה גם מבלי לאשר את כל הסעיפים. "45 מדינות חתומות על האמנה, מתוכן 22 הכניסו הסתייגויות מסעיפים מסוימים".
מה החשיבות הגדולה שלה?
"האמנה מגדירה את כל סוגי האלימות נגד נשים: פסיכולוגית, פיזית וכלכלית. וכשיש הגדרה ברורה, אפשר לדעת בדיוק מה צריך לחוקק. יש למשל אלימות חסרת גבולות באינטרנט שמופנית נגד נשים חזקות, כמו פוליטיקאיות ועיתונאיות, אז צריך להתאים את החקיקה כדי להילחם בה. בכלל, אלימות נגד נשים היא הצורה הגרועה ביותר של אפליה. אנחנו מנסות להסביר למחוקקים כמה רווח יש למדינה שהופכת 50% מהאוכלוסייה לשותפה שווה".
יש פערים ביישום האמנה במדינות שונות?
"אני לא אוהבת להשוות כי לכל מדינה יש תנאי פתיחה שונים, אבל פקיסטן ממש מנסה לטפל באלימות משפחתית דרך חקיקה. אוקראינה, שיש בה בעיה לא קלה של אלימות נגד נשים, אישררה את האמנה באמצע המלחמה. לארגנטינה יש חוקים מאוד טובים, במיוחד בהשוואה למדינה עם עבר דיקטטורי. בשנה שעברה ביקרתי במונגוליה. הם שינו מדיניות, אבל לא טיפלו מספיק בחקיקה, יש להם עדיין בעיה עם עובדות מין, עם אלימות ברשת. השמיכה שלהם עדיין קצרה מדי, אבל הם רוצים לעבוד על זה. זו דוגמה מושלמת למדינה שמזמינה אותי, מקבלת את הדוח, מסכימה עם ההמלצות ורוצה לעבוד עליהן".
7 צפייה בגלריה
"קיים אימפקט חיובי על חיי הנשים במדינות שהתחייבו לאמנה". נלס
(צילום: Council of Europe, David Betzinger)
עד כמה בעייתי סעיף ההגירה?
"סעיף 59 של האמנה מחייב מדינות לאפשר לנשים שיכולות לאבד את הסטטוס שלהן בגלל פרידה מבעל או מחבר אלים, לשמור על מעמד התושבת שלהן. הוא נועד לשמור על האישה שלא תאבד את העבודה שלה, ושלא יחזירו אותה למדינת המקור שלה. אחרת היא תפחד לדווח על מישהו שמכה אותה. אבל מדינה יכולה לקבל את האמנה ולהסתייג מסעיף ההגירה, ויש כמה שהסתייגו".
יוהנה נלס מגרמניה, המזכירה הראשית של אמנת איסטנבול, מסבירה שלהצטרפות לאמנה יש השפעה ניכרת על רמת האלימות נגד נשים. "היא מצריכה תוכנית פעולה לכל סוג אלימות נגד נשים, כמו הטרדה, הטרדה מינית, אונס ואלימות מינית, נישואים בכפייה והפלה בכפייה. המדדים שלנו מראים באופן כללי שקיים אימפקט חיובי על חיי הנשים במדינות שהתחייבו לאמנת איסטנבול. היא הובילה לשינויים חוקתיים, שינוי הגדרת אונס, קווי עזרה לאומיים שעובדים 24/7, שילוב הנושא בתוכניות לימוד באוניברסיטאות, סמינרים לשופטים, תובעים ועורכי דין".
מחיר האיפוק והריסון
גם במרכז רקמן מודעים לאפקט החיובי של אמנות בינלאומיות. "בנושאים רבים, כשישראל מחויבת לדרישות חיצוניות, נוצרת דינמיקה של שינוי", כתבו בבקשה ששלחו לעו"ד גלי בהרב מיארה, היועצת המשפטית לממשלה, לשקול מחדש את חוות הדעת שלפיה ממשלת מעבר אינה יכולה להצביע בנושא הצטרפותה של ישראל לאמנה. "הדוגמה המובהקת לכך היא התחייבות ישראל להפחית בפליטת גזי חממה בעקבות חתימה על אמנת האקלים. כך גם בנושא המאבק בסחר בבני אדם. כידוע, הלחץ הבינלאומי של מחלקת המדינה האמריקנית הוא שהביא לפעולה של ישראל לצמצום הסחר בשטחה. אי-חתימה על אמנת איסטנבול בעת הזו משמעותה ברורה: המשך של עמידה במקום שלא יביא את השינוי המיוחל. וכך, מי שישלמו את מחיר 'האיפוק והריסון' הנדרשים לכאורה מממשלת המעבר יהיו הנשים".
עופרי (37), אמא לשני ילדים קטנים בני שנתיים ושש, היא אחת מהנשים המשלמות את המחיר כבר עכשיו. "אני חיה בפחד נוראי", היא מספרת. "למערכות כיום בישראל אין את הכלים להגן על נשים במצבי, ואני מתמודדת עם זה במפגשים שלי עם הרווחה, עם המשטרה ועם בתי המשפט. אני רוצה להאמין שאם האמנה הייתה מיושמת, לא הייתי נאלצת להמשיך לחיות בכוננות תמידית".
7 צפייה בגלריה
"ברווחה מאשימים אותי שאני מעבירה לילדים פחד מאבא שלהם ומחבלת בקשר ביניהם". עופרי
(צילום: יאיר שגיא )
היא העזה להתגרש רק לפני שנתיים, אחרי שש שנים שבהן ספגה אלימות פיזית ואיומים על חייה. "אני דתייה, כך שההיכרות בינינו הייתה מאוד קצרה לפני שהתחתנו", היא משחזרת. "כשנפגשנו והוא הציג את עצמו, זה נשמע כמו כל מה שרציתי, אבל אז נישאנו ולאט-לאט האמת התחילה להיחשף.
"זה התחיל בדברים קטנים, כמו לאסור עליי להיפגש עם חברות. אם הייתה יוצאת לי שערה מכיסוי הראש הוא היה משתולל, כל הזמן דרש דיווח, עם מי הלכתי ולאן הלכתי. אחרי שהבן הבכור נולד הגיע התקף הקנאה הקיצוני הראשון שלו והוא איים עליי שישרוף את כולנו והיכה אותי. זה היה השלב שהוא גם הציב חוקים חדשים – אסור לי לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליי, אסור לי לבכות, להתלונן, אסור לי להגיד לו לא. הייתה לי רשימה של איסורים. אף אחד לא ידע, בקושי יצאתי מהבית. ספגתי איומים, הוא עשה עליי חיפוש גופני כדי לוודא שאין עליי טלפון, היה גורר אותי על הרצפה. בפעם האחרונה הוא היכה אותי בחדר, כשהילדים לידנו. אחרי זה התלוננתי ועצרו אותו".
אבל גם הפנייה למשטרה לא גרמה לה להרגיש בטוחה. "אני לא חושבת שהוא היה עצור אפילו 12 שעות, ומרגע שהשתחרר, הוא לא הפסיק להפר צווי הגנה. היה מגיע אליי הביתה, שולח הודעות, פוגש אנשים שאני מכירה ושולח דרכם איומים. הרגשתי במצב של חרדה הישרדותית יומיומית".
למרות כתב אישום על איומים, תקיפה והפרת צווי הגנה, ריצה בעלה של עופרי בסופו של דבר מאסר של שמונה חודשים בלבד, והשתחרר לפני שנה בלי לקבל טיפול או שיקום. "מאז אני צריכה לפגוש אותו בדיונים בבית המשפט. בכל פעם שהוא מגיע, הפה שלי מתייבש, הלב שלי על 200, אבל אסור לי להגיד את זה כי ברווחה מאשימים אותי שאני מעבירה לילדים פחד מאבא שלהם ומחבלת בקשר ביניהם. מסבירים לי שהעובדה שהוא היה אלים כלפיי, לא אומרת שהוא יהיה אלים לילדים, אבל גם לא מוכנים לעשות לו בדיקת מסוכנות. הוא פוגש אותם בלי ששום גורם מקצועי בדק אותו. אני מיואשת".
רעות, אמא לחמישה ילדים, שותפה לתחושת ההפקרות, גם לאחר הגשת התלונה למשטרה. "היינו נשואים עשר שנים אבל האלימות כלפיי התחילה אחרי שהבת הגדולה שלי נולדה", היא מספרת. "כשזה קרה פשוט נכנסתי לשיתוק. אחרי שהמשפחה שלי התערבה היו כמה שנים של שקט, אבל גם בתקופות שלא הייתה אלימות פיזית הופעלו דפוסי אלימות אחרים, שהרבה יותר קשה לזהות אותם.
"אחרי כמה שנים חזרה גם האלימות הפיזית כלפיי, עברתי אונס קשה, הייתי במצבים מסכני חיים. הוא היה מאיים שירצח אותי. נועל אותי בבית, אוסף את כל הסכינים כדי להפחיד אותי. עברתי שלושה אירועים מאוד אלימים והקש ששבר את גב הגמל היה כשזה הופנה גם לילדים, אז החלטתי שמספיק.
"מי שגבה ממני את התלונה היה שוטר תורן, שלא היה כשיר לקחת תלונות של אלימות במשפחה. זה היה נורא, הוא עצר אותי כל הזמן, גער בי על זה שאני בוכה. באותו לילה עצרו את בעלי, אבל שיחררו אותו מיד אחרי הארכת המעצר הראשונה. הגשתי מאז קרוב ל-20 תלונות על כך שהפר צווי הגנה אבל הוא מעולם לא ישב בכלא. אני לעומת זאת הייתי חצי שנה במקלט לנשים מוכות ואחרי זה בדירת מסתור. אלימות במשפחה זה תפוח אדמה לוהט. כל אחד זורק את האחריות למישהו אחר, כשאת נמצאת באמצע, ובסוף נשארת לבד".
