לפני זמן מה קיבלתי שיחת טלפון השכם בבוקר מיחידת חקירות משטרתית העוסקת בתיקים גדולים, רגישים ומורכבים. נתבקשתי להתייצב למתן עדות שנגעה לסוג השירות שהענקתי לגורם מסוים מתוקף תפקידי כיועץ התקשורת שלו. אחרי שורת שאלות לגיטימיות וענייניות החל החוקר לחתור גם לנושאים אחרים, שלו השבתי עליהם הייתי פוגע באופן קשה באמון שלו זכיתי במהלך העבודה המשותפת עם אותו גורם, שכבר הסתיימה.
החקירה, השאלות והחיטוט הבוטה גרמו לי להבין שהמטרה אינה בהכרח גילוי האמת בנוגע לחשד הספציפי בדבר ביצוע העבירה שנחקרה, אלא לדלות מידע על מטרה - עלומה מבחינתי – שסומנה על ידי המשטרה. לא יכולתי לטעון לחסיון אבל לשאלות החוקר נאלצתי להשיב בלקוניות: "לא רלבנטי". גם תרגילי החקירה המוכרים לכולנו לא הועילו. נשארתי בשלי.
יועץ תקשורת או דובר חייב לזכות באמון מלא של לקוחותיו, להיות שותף בכל נושא שעל סדר היום ולייעץ כשלנגד עיניו עומדת התמונה העובדתית המלאה, כמו גם התרחישים והרקע הרלוונטי. רק כשיש אמון מלא הוא יכול להעניק שירות מקצועי ומיטבי. מהסיבה הזו, הצעת החוק שהניח שר התקשורת הנכנס ח"כ שלמה קרעי על שולחן הכנסת, למתן חסיון מקצועי ליועצי תקשורת ודוברים, היא נכונה, צודקת והכרחית.
קרעי הציג את החשיבות בתיקון פקודת הראיות, באופן שבו יחול חיסיון על פגישות ושיחות עם יועץ תקשורת או דובר, כמו גם על מסרונים, התכתבויות ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו (או אדם אחר מטעמו), ו"שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ללקוח... אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון".
לכל אדם סביר נראה שהצעת החוק הזו נולדה בחטא. יו"ר מפלגתו של קרעי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נצרב על ידי כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר, בהם יועץ התקשורת שלו לשעבר ניר חפץ, אשר הפך לעד מדינה כנגדו בתיקי האלפים. אך למרות נסיבות הולדתה, יש בהצעת החוק הזאת היגיון רב וחשוב לפעול ליישומה.
המחוקק קבע בנוגע לקבוצת בעלי מקצוע מיוחדים ורגישים – בהם עורכי דין, פסיכולוגים, רופאים ועובדים סוציאליים - כי חל עליהם איסור למסור כל מידע או מסמך בנוגע לשירות המקצועי שנתנו. אין הדבר נתון לבחירתו או לשיקול דעתו של נותן השירות, בבחינת ירצה - ישתף, לא ירצה – לא ישתף. החיסיון אינו של נותן השירות ולא הוא שיכול לוותר עליו, אלא מקבל השירות והוא בלבד. הצעת החוק מבקשת להוסיף לרשימה סגורה זו גם את יועצי התקשורת והדוברים.
ליאור רוטברטכיועצי תקשורת אנחנו עובדים עם בעלי תפקידים רגישים - שרים, חברי כנסת, אישי ציבור בכירים, מנהלים בחברות ציבוריות ומסחריות ועוד. את האנומליה הזאת, שבמסגרתה ישבתי מול חוקר ונדרשתי למסור מידע שאליו לכאורה נחשפתי בארבע עיניים ותחת הבנה הדדית של סודיות, חוויתי כאמור על בשרי. יש חשיבות בחוק שיעגן את החיסיון, שלא יאפשר כלל את אותן שאלות בחקירה, זאת לצד כללי אתיקה מחייבים שימנעו את האפשרות לפרסם תוכן של שיחות אישיות ופרטיות או הקלטות, כמו ההקלטות שניר חפץ ביצע ופרסם.
כמובן, יש להחריג מהחוק מצב שבמסגרתו היועץ או הדובר ידעו מראש על כוונה לבצע עבירה פלילית. אבל מעבר לכך, לסל הערכים האישיים, המוסר והמחויבות האישית שבהם חייב כל איש מקצוע, על המחוקק להוסיף את החיסיון, בכדי שנוכל להמשיך ולהעניק שירות ללקוח מבלי שתחלוף בראשו המחשבה הקלה ביותר שהיועץ איננו איש סודו באופן מוחלט.
- ליאור רוטברט הוא יועץ תקשורת בתחום הפוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
