מים רבים זרמו בירדן ב-30 השנים שעברו על הסכמי אוסלו. בניגוד לדעה הרווחת בישראל, רוב הציבור הפלסטיני תמך בהסכמים, ורק במרוצת הזמן התחלפו החגיגיות והאופוריה באווירת נכאים והכאה על חטא. הימין הישראלי, שמראש גילה התנגדות עזה - שביטוייה הקיצוניים היו בטבח של ברוך גולדשטיין באל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) וההתנקשות ביצחק רבין – חוגג בימים אלה את סתימת הגולל על אוסלו וממשיך ביתר שאת את מסעו ליישום "תוכנית ההכרעה" של חבורת מתנחלים קיצונית בראשות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. יציר כפיו של מפעל ההתנחלות משלים עתה את העבודה שבה החל בתקופת חתימת ההסכם תחת מפלגת העבודה.
30 שנה להסכמי אוסלו - טורים נוספים:
• כשאוסלו יצא לדרך, המודיעין נשאר בחוץ
• 4 הסיבות שגרמו ליצחק רבין לחתום על הסכם שממנו הסתייג
תהליך אוסלו טמן בתוכו את זרעי כישלונו. ההנהגה הפלסטינית, שהייתה מצויה אז בבידוד ובמשבר הישרדותי בעקבות תמיכתה בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, ראתה בו מעין קרש הצלה והזדמנות להחזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום האזורי והבינלאומי. ההנהגה הישראלית מצידה הגיעה לאוסלו כשהיא שרויה במבוכה ובחוסר אונים מול האתגרים שהציבה בפניה האינתיפאדה בשנים שקדמו למו"מ. המדיניות של רבין לשבור לפלסטינים את הידיים ואת הרגליים, ומשאלת הלב הכלל-ישראלית להטביע את עזה בים, לא סייעו לדכא את ההתקוממות ולהיחלץ מהדילמה לגבי השליטה על עם אחר.
המפגש בין שתי הנהגות במשבר הוליד הסכם גרוע שדינו היה להתרסק על סלע המציאות. ההנהגה הישראלית התייחסה אליו כאל דבר הפיך שניתן לסטות או לסגת ממנו בכל עת שתרצה בכך, כפי שחושפים הפרוטוקולים שהתפרסמו בשבוע שעבר מישיבת הממשלה שבה אושר ההסכם. היא לא ראתה בו מסגרת מחייבת שתוביל בהכרח להקמת מדינה פלסטינית על האדמות שנכבשו ב-1967. ישראל נמנעה מלהגדיר יעד זה לתהליך אוסלו למרות הוויתורים הכואבים של הפלסטינים (שהכירו בישראל כמעט בחינם, תמורת שטח מצומצם) והסתפקה בהכרה בארגון אש"ף כנציג העם הפלסטיני.
הנהגת אש"ף, מנגד, נחפזה לנהל משא ומתן שלומיאלי מול צוותים ישראלים שהיו מנוסים ובקיאים בכל פרטי הנושאים שעמדו על הפרק. אולי אפשר היה להבין את דחיית ההכרעה בכמה נושאי ליבה לשלב מאוחר יותר של המשא והמתן על הסדר הקבע, אך קשה לדמיין כיצד הנהגת אש"ף הסכימה לסגת מהדרישה להקפאת ההתנחלויות, שד"ר חיידר עבד א-שאפי עמד עליה בעת השיחות שהתנהלו בוושינגטון במסגרת המשלחת הירדנית-פלסטינית.
אש"ף לא רק הסכים להשארת ההתנחלויות, אלא אף נמנע מתביעה להטיל מגבלות על התרחבות המפעל. בכך הוא הותיר שטח אפור שנוצל על ידי ממשלות ישראל השונות כדי לקבוע עובדות בשטח ולרוקן את הסכמי אוסלו מתוכנם. שאלת ההתנחלויות מקפלת בתוכה את מהות העניין כולו: אין זה נושא הנתון במחלוקת שניתן לגשר עליה; זהו לב ליבו של כל הסכסוך – המאבק על האדמה שעליה תקום המדינה הפלסטינית.
אי לכך קריסת הסכמי אוסלו הייתה בלתי נמנעת. היא לא נעוצה בפיגועי האוטובוסים שביצעה חמאס ולא בהתנהלותו של יאסר ערפאת; הטבח של גולדשטיין בחברון קדם לרוב פיגועי ההתאבדות ההמוניים, ולערפאת הגיע מחליף בדמות מנהיג פלסטיני שמצהיר השכם והערב על התנגדותו למאבק מזוין ומקיים באדיקות את התיאום הביטחוני המגונה בעיני רוב הציבור שלו. ובכל זאת, דבר לא השתנה בהתנהלותה של ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי הרשות, וההאשמה שהודבקה לערפאת כמחולל טרור הוחלפה לימים בשלל האשמות כלפי אבו מאזן.
ישראל מבקשת להחזיק את המקל בשני קצותיו: היא רוצה לשמר את הרשות הפלסטינית כגוף חזק ויעיל לדיכוי ההתנגדות לכיבוש, ובה בעת אינה בוחלת באמצעים כדי להחלישה ולאסור עליה לנקוט כל צעד שהיא תפרש כחד-צדדי וכתעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית.
ע'אזי אבו ג'יאבפלסטינים רבים מבקרים את הדרך שבה ניהל יאסר ערפאת את ענייניה הפנימיים של הרשות ואת יחסו לאופוזיציה. הוא העתיק את המודל הפגום שאפיין את דרכו של אש"ף ולא השכיל להבין שהמאבק הפלסטיני הגיע לצומת דרכים חדש ומאתגר. אבו מאזן יורשו לא הצליח לתקן את המעוות במורשת ערפאת אלא הוסיף חטא על פשע. אולם שניהם כאחד נתקלו בסרבנות ישראלית ובחתירה תחת ההסכם שאמור היה להביא שלום בין הפלסטינים והישראלים.
כאשר הרוב המוחץ של הציבור היהודי בישראל מחזיק בדעה שחבל ארץ זה הוא נחלת אבותיו ומתנכר לזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, קשה לדמיין את פעמי השלום. הפלסטינים עשו כברת דרך ארוכה בהכרתם בישראל ואף ויתרו על 80% מפלסטין ההיסטורית, אולם בישראל אין בשלות מדינית שתוביל לתיקון העוול ההיסטורי. נהפוך הוא, ישראל הופכת את עורה: ממשלתה מנוהלת בידי שרי ההתנחלויות, והיא דוהרת לקראת משטר אפל שקורבנותיו הראשונים יהיו הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים. לא רק הסכמי אוסלו מתו - עתה נגוזה גם התקווה להשיג שלום בשנים הקרובות.
- ע'אזי אבו ג'יאב הוא פעיל פוליטי פלסטיני, ומתרגם וכותב בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
