רק לאחר מותו, הולכת ומתבהרת לפחות תכונה חשובה אחת שאפיינה את דוד לוי המנוח: הוא התברך בשכל ישר, שבו הסתייע כאשר ניווט את מהלכי השלטון. למדינת ישראל אבד מנהיג ישר שבימי חייו לא דבק בו כל רבב.
מדוע ניתן להעריך תכונות אלה של לוי? כי נזכור תקדים: בימי מלחמת לבנון הראשונה הוא היה השר היחיד שהציג לאריאל שרון, מי שהנהיג את מהלכי צה"ל, את השאלות הנוקבות ביותר, והטיל את הספק הגדול ביותר בדבר הגיונם של המהלכים הצבאיים. אכן, לא היה קל להתמודד עם מצביא כשרון, שהכתיב את מהלכי המלחמה. לוי, לעומתו, היה חסר ניסיון באשר לקרבות צבאיים - אך לא כן ייאמר על הקרבות הפוליטיים שבהם היה מעורב, ובחלקם גם ניצח. הוא לא נרתע מהתמודדות פוליטית עם יריבים, וביטא ביושר את הלכי מחשבותיו.
לוי נהג בפרגמטיות בנושאי החוץ, וניתן לשער שלו היה פעיל בימים אלה - כי אז החטופים היו בני חורין, בתום משא ומתן עקשני עם מנהיגי חמאס
לוי נהג בפרגמטיות בנושאי החוץ, וניתן לשער שלו היה פעיל בימים אלה - כי אז החטופים היו בני חורין, בתום משא ומתן עקשני עם מנהיגי חמאס. ליוויתי אותו, כעיתונאי, בביקור בברית המועצות (לשעבר), ושמתי לב לנימת ההדר שליוותה אותו כאשר חלף בקרמלין על פני מוצגים מתקופת הצארים. כהונתו כשר החוץ הייתה יוצאת דופן, שהרי קודמיו בתפקיד זה היו יוצאי אירופה, ולא ילידי מרוקו כמוהו.
הוא לא התעלם מגלי הלעג שהוטחו בו, בפומבי וגם מאחורי גבו, אך הוא גם ידע להשיב מלחמה שערה למי שלעגו לו. זכורה התבטאותו כלפי השר משה ארנס, שבו הטיח בהטעמה יתרה את התואר האקדמי שלו: "פרופסור!". כך הגיב על מי שלגלג עליו. הוא חבר למנחם בגין במאמץ לצרף לתנועת החירות את יוצאי עדות המזרח, ממש כפי שנהג בגין ביוצאי מחתרות הימין אצ"ל ולח"י. שניים אלה, בגין ולוי, היו האחראים העיקריים לחילופי השלטון, הראשונים בישראל, במאי 1977.
לוי מעולם לא הגיע לפסגת השלטון, וראשות הממשלה נשללה ממנו גם על רקע עדתי. הוא הותיר אחריו מורשת שהיא בבחינת צוואה לציבור בישראל: שומה על החברה בישראל לתדלק את הכור ע"ש דוד לוי בו ימוזגו עדות ישראל לעם אחד.
