המציאות הפוליטית מוצאת לכאורה את הציונות הדתית באחת מנקודות השיא שלה. ראשית, לראשונה עומד בראשות הממשלה אדם שומר תורה ומצוות, בן לציונות הדתית, שגדל בערוגותיה ועומד בראש מפלגה שמהווה התפתחות פוליטית של הבית היהודי, ממשיכת דרכה של המפד"ל ההיסטורית. במקביל, באופוזיציה מככבת מפלגה שלא רק רצה תחת שם המותג "הציונות הדתית", אלא גם הצליחה לאחד מרכיבים שונים בין חובשי הכיפות ולהביאם להוות מכתיבי דרך וסמן אידיאולוגי ברור וצלול. בסך הכל מדובר בשיא של 13 ח"כים המייצגים את הציבור הדתי-ציוני.
אך לא רק בהיבט הקונקרטי של משרות ותפקידים ניתן לראות במצב הנוכחי הצלחה רבתי, אלא בעיקר בחלוקה הפוליטית המאפשרת לכל אחד מבני הציונות הדתית למצוא את הבית המתאים להשקפת עולמו, ללא צורך בהכפפת דעתו לחזון האיחוד שאיתו רצה הציונות הדתית לבחירות במשך שנים ארוכות. חלוקה זו מאפשרת לציבור הליברלי יותר למצוא בית פוליטי במפלגת ימינה ולציבור השמרני יותר למצוא את מבוקשו הפוליטי אצל בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
מדובר, אם כן, בתקופת חסד לעולמו הפוליטי של המגזר וביטוי משמעותי להשתלבותם של בני הציונות הדתית ובוגריה בתפקידים בכירים בציבוריות הישראלית. אך בפרפראזה על אמירתו של לנין, התחושה הרווחת בציונות הדתית היא ש"ככל שיהיה טוב יותר, יהיה רע יותר". רוצה לומר - הציבור הציוני-דתי רחוק מתחושת הישג או סיפוק. אפילו להיפך. מורגשים חוסר שביעות רצון וחמיצות נוכח העובדה ששתי המפלגות שלכאורה נולדו מתוך הציונות הדתית ואמורות לייצג אותה, לא מצליחות להביא לידי ביטוי את השקפתו הפוליטית של ציבור ציוני-דתי רחב.
מדובר בציבור המפד"לי שמהווה את אבן הראשה של הציונות הדתית. אמנם בטלטלות הזמן הוא עבר מהפכים והרפתקאות למכביר, אך בבסיסו הוא נותר נאמן לרוח המקורית שייצגה המפד"ל
זה עולה מכמה סקרים שנערכו לאחרונה במסגרת מכון "מסקר". כך למשל, 88.2% מקרב בעלי זכות הבחירה מקרב הציונות הדתית אומרים שלא יצביעו בבחירות הבאות למפלגה שבה יהיה חבר ראש הממשלה נפתלי בנט. כך אומרים גם 76.4% מקרב אלה שהצביעו בבחירות האחרונות לימינה ונמנים על הציונות הדתית.
אך לא רק בהקשר של מפלגת ימינה והעומד בראשה הממצאים מעידים על נטישה של הציבור הציוני-דתי. גם מהעבר הפוליטי המנוגד – מפלגתם של סמוטריץ' ובן גביר - הממצאים אינם מעודדים. יותר ממחצית המשיבים בסקר (54.6%) שאמרו שיצביעו למפלגת הציונות הדתית טענו שיעשו כך רק בלית ברירה. בנוסף, 49.3% מאלה שהעידו שהצביעו למפלגת הציונות הדתית בבחירות האחרונות אמרו שהם לא מרוצים ממהלכים שונים של שלה ושל העומד בראשה, שאינם מבטאים את דעתם.
המסקנה המתבקשת היא שחרף ההצלחה הפוליטית הפורמלית של שתי המפלגות בבחירות האחרונות, זרמי העומק הרווחים בציונות הדתית מעידים על תחושת חוסר ייצוגיות. ניתן להעריך כי בעוד ימינה ו"הציונות הדתית" מייצגות היטב כמחצית הציבור הדתי-לאומי, ועוד כ-20% מחובשי הכיפות מצביעים לליכוד, עדיין נותר אחוז לא מבוטל שמוצא את עצמו ללא ייצוג פוליטי שהולם את השקפת עולמו.
אפיון כוללני אך ממצה של ציבור זה ילמד אותנו שמדובר בציבור הציוני-דתי הקלאסי, שמוצא את עצמו בתווך בין הקצה הליברלי לבין הקצה החרד"לי. מאפייניו הסוציולוגיים הם שמרנות דתית-חברתית והשקפת עולם פוליטית ימנית, אולם אלה עטופות בעידון וברכות המתנגד לקיצוניות מכל סוג שהוא ולסגנון קולני וכוחני המאפיין את הציבוריות הישראלית של השנים האחרונות.
במילים אחרות ומפורשות יותר, זהו הציבור המפד"לי שמהווה את אבן הראשה של הציונות הדתית. אמנם בטלטלות הזמן עבר ציבור זה מהפכים פוליטיים והרפתקאות למכביר, אך בבסיסו הוא נותר נאמן לרוח הציונית-דתית המקורית שאותה ייצגה המפד"ל.
על המפלגה לעבור מתיחת פנים ולהתאים את עצמה לימינו, לצד הוקרת העבר המפואר. היא צריכה להיות אבן הפינה של כל רסיסי המפלגות שהתפצלו ממנה בשנים האחרונות, אחרת תרד התנועה, שנמצאת בגלגולים שונים כבר קרוב ל-110 שנים, לתהום הנשייה. עסקני ופעילי המפד"ל והדור הצעיר שלה צריכים להבין שזה הזמן לעדכון גרסה של המפלגה הסרוגה.
- ד"ר עדו ליברמן הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, מומחה לחברה הציונית-דתית ומנהל מדעי של מכון מסקר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
