מדינות המגרב בצפון אפריקה הפכו למרחב תמרון בין כוחות זרים, ובפרט האיראנים והישראלים. כוחות שונים רואים באזור זירת תחרות עזה ביניהם. על רקע זה, לא ניתן לפרש יוזמות בין מדינות צפון אפריקה מהזמן האחרון, כמו צעדים של המרוקאים כלפי המאוריטנים או הבטחות של בכירים אלג'יראים לגבי העמקת הקשרים עם תוניסיה – כפעולות למען אחדות אזורית, אלא להפך: כהוכחה שהקיטוב באזור מגיע לשיאים חדשים.
המרוץ הקדחתני בין שתי מדינות המגרב הגדולות ביותר – מרוקו ואלג'יריה – להרחבת ההשפעה והשליטה האזורית, נתן לאיראן ולישראל הזדמנות נדירה לממש חלק משאיפותיהן. אף שבמבט ראשון נדמה היה שזה רק סכסוך בין שתי שכנות, עד מהרה התברר כי מדובר בעימות עמוק יותר, וכי המושפעות ממנו הן בעיקר המדינות השכנות. בין אם הן רצו בכך ובין אם לאו, פעולותיהן של מרוקו ואלג'יריה ביססו את מדיניות הקיטוב, שלמעשה חילקה את המגרב לשני צירים מרכזיים: האחד איראני והשני ישראלי.
מהן התוצאות הצפויות של מצב זה בהקשר למדינות האזור? הראשונה היא התבדותה של התקווה המועטה שנותרה בקרב חלק מהצדדים לגבי אפשרות של איחוד מחדש של חמש מדינות המגרב (מרוקו, תוניסיה, מאוריטניה, אלג'יריה ולוב) והסכמה של מנהיגיהן אפילו על כמה סוגיות מצומצמות. אבל הסכנה הגדולה יותר היא שמרוקו ואלג'יריה מתנהגות כאילו הנתק ביניהן הוא מצב קבוע וטבעי, ולא מצב חירום חריג על פי כל הסטנדרטים.
חוסר היכולת של התוניסאים, הלובים והמאוריטנים להשפיע על המצב ועל היחסים בין מרוקו לאלג'יריה, והשליליות שהן מבטאות בנוגע ליכולת לשנות את המצב, הפך גם הוא לחלק מהבעיה. במילים אחרות, אף שחמש מדינות המגרב המשיכו במשך יותר מ-60 שנה להעלות בינן לבין עצמן סיסמאות על אחווה ועל סולידאריות ביניהן, הן המשיכו במקביל לנקוט מדיניות שפוגעת באותם העקרונות, ואשר מגיעה כעת לשיא.
אחת הסיבות שגרמו לחמש המדינות הללו ליפול למורכבות הכפולה של זהות ושל השתייכות, היא המורשת הכבדה של ספקות ושל חששות שהותיר השלטון הקולוניאלי ושפעל להשאירה ביניהן ולנפח אותה ללא הרף. חוסר האמון היה תמיד מילת המפתח ביחסים בין מדינות המגרב, וההתחשבנויות היו תמיד גורם מכריע בפעולותיהן.
שר החוץ לפיד במרוקו באוגוסט 2021
(צילום: עוז אביטל, לע"מ)
בהקשר הספציפי של מרוקו ושל אלג'יריה, הרי שהקושי העיקרי ביניהן כבר יותר מ-40 שנה הוא בעיית הסהרה המערבית. חוסר ההסכמה על פתרון בנושא לא רק הכניס את שתי המדינות לסכסוך דיפלומטי, מדיני, כלכלי וצבאי, אשר כילה חלק גדול מכוחן וממשאביהן, אלא גם פתח בפני האיראנים והישראלים את הדלת להיכנס לסכסוך, כל צד בדרכו.
ביקורו האחרון של שר הביטחון של ישראל בני גנץ במרוקו בנובמבר ציין נקודת מפנה אמיתית ומכרעת ביחסים של רבאט עם תל אביב. הצהרתו של יאיר לפיד לפני שנה במרוקו, אז כשר החוץ, מהדהדת גם כן. לפיד אמר אז כי "אנו שותפים לדאגה בנוגע לתפקידה של אלג'יריה באזור, שהתקרבה לאיראן, ובימים אלה מנהלת קמפיין נגד קבלת ישראל לאיחוד האפריקאי כמשקיפה".
הייתה זו הצהרה שהציתה את זעמם של האלג'יראים וגרמה להם להזדרז ולנתק כמה ימים לאחר מכן את יחסיהם הדיפלומטיים עם רבאט, כשהם מאשימים את שכניהם בביצוע "פעולות עוינות נגדם". לדברי שר החוץ האלג'יראי, אחרון המעשים הללו הוא "האשמות השווא והאיומים המרומזים שהשמיע שר החוץ הישראלי בנוכחות מקבילו המרוקאי".
ניזאר בולחיהתגובתה של תל אביב הגיעה בדמות הצהרתו של דיפלומט ישראלי לסוכנות הידיעות הצרפתית ולפיה "ישראל ומרוקו הן חלק מהותי מציר מעשי וחיובי הקיים באזור, מול ציר שנע בכיוון הנגדי, שכולל את איראן ואת אלג'יריה". באשר למרוקאים, ייתכן שהערכה זו הייתה מקובלת עליהם במידה מסוימת, שכן מרוקו ניתקה בעבר את היחסים הדיפלומטיים עם טהרן, בעקבות טענה כי שגריר איראן באלג'יריה תמך בהעברת נשק לחזית הפוליסריו, אשר תובעת הכרה בעצמאות של חבל סהרה המערבית.
התרחבות הצירים הישראלי והאיראני למגרב דרך מדינות נוספות באזור, דוגמת תוניסיה ומאוריטניה, משאירה את העניין פתוח לכל האפשרויות. מה שוודאי הוא שמדינות המגרב לא רק איבדו את המושכות אלא גם את היוזמה. הן הפכו למרבה הצער לחצר אחורית לחיסול חשבונות איראניים-ישראליים.
- ניזאר בולחיה הוא סופר ועיתונאי תוניסאי. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל-קודס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורים ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
