הנה נתון מדהים: בעוד אוכלוסיית ארה"ב מהווה רק כ-5% מאוכלוסיית העולם, כ-25% מהאסירים בעולם כלואים בארה"ב. למעשה, שיעור הכליאה שם הוא כה גבוה, עד שהוא עולה אפילו על הנתון בגולאגים בברה"מ בתקופה הסטליניסטית.
לסוגיית הכליאה ההמונית יש השלכות חברתיות וכלכליות הרסניות, והיא מטילה צל כבד על תפקודה של מערכת הצדק האמריקנית בכללה. ההטיה הגזעית המובהקת באוכלוסיית האסירים, בצירוף שורה של זיכויים של חפים משפע שנכלאו באשמות שווא בשל צבע עורם, מעוררות טענות גוברות והולכות ביחס לגזענות המובנית של המערכת. בנוסף, מבחינה כלכלית מהווה כליאתם של כשני מיליון איש נטל בלתי נתפס על משלם המסים האמריקני. רוב עלות הכליאה מוקדשת לאבטחה, ובקליפורניה למשל מסתכמת עלות החזקת אסיר בכ-100 אלף דולר בשנה. כיצד הגיעה ארה"ב למצב הזה?
מנגנונים רבים יצרו ושימרו את מערכת הכליאה ההמונית בארה"ב, בהם המלחמה בסמים, חוקי עונש מינימום מחמירים וחוק הפעימה השלישית (three strikes), שלפיו אדם שהורשע בפעם השלישית יקבל עונש מוגדל, לעיתים ללא אפשרות חנינה. ידועים לשמצה בהקשר זה מקרים של אסירי עולם ללא אפשרות חנינה שהורשעו בעברות הקשורות במריחואנה, שכיום צריכתו חוקית בכמה מדינות בארה"ב.
גורם משמעותי נוסף האחראי להתרחבות האקספוננציאלית של מספר האסירים הוא מנגנון בחירת השופטים האמריקני. בארה"ב, בדומה לשינויים שמקדמת בימים אלו הקואליציה בישראל, מנגנון בחירת השופטים הוא פוליטי: או שהם ממונים על ידי נציגי ציבור בבתי המחוקקים, או, במדינות מסוימות, הם מתמודדים במערכת בחירות על מושב בבית המשפט. בבית המשפט העליון המינויים מבוצעים על ידי הנשיא ומאושרים בסנאט.
בדומה למוצע בתוכנית של שר המשפטים יריב לוין, המינוי הפוליטי מתבצע בכל הערכאות, כך שהקידום של שופטים מערכאה אחת לאחרת הוא פוליטי ביסודו. בשל כך, וביתר שאת במקרה של הכליאה ההמונית, לא פעם נכנסים שיקולים זרים ולחצים פוליטיים לאופן הפסיקות. שופטים החפצים בקידום או בחירה נותנים הבטחות באשר לדרך פסיקתם בעתיד.
בשנות ה-80 וה-90, בשיא המלחמה בסמים והפאניקה מממדי הפשיעה (שתוחזקה במידה רבה על ידי התקשורת האמריקנית אך הייתה לא פרופורציונלית לשיעורה האמיתי), דרש המון זועם יד קשה בענישה, בדומה לגישה שמנסה להנהיג היום השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. בשנים אלו רווחה ההנחה בציבור האמריקני שלפיה אם המערכת תנקוט יד קשה, הפשע יצטמצם. זה הניב לפוליטיקאים רווח קל: הם החלו למקד את הקמפיינים שלהם בנושא הענישה. כתוצאה מכך, שופטים היו נתונים תחת לחץ עצום לפסוק עונשים מחמירים גם אם אלה נגדו את חוות דעתם המקצועית של מומחים (זכור המקרה של פני ווייט בשנות ה-90). שופטים שנתפסו כנוהגים ביד מקלה מצאו עצמם נתונים למסע השמצות שלעיתים עלה להם בקריירה.
עקב הלחץ הפוליטי המתמיד תרמו השופטים להרחבת מערכת הכליאה האמריקנית לממדים חסרי תקדים, אף שגישת היד הנוקשה לא קצרה הצלחה במיגור הפשיעה. להפך: היא הביאה לתוצאות חברתיות הרסניות, מפני שבגישת סכום אפס, כל הטבה שניתנת לאסיר נתפסת כמתנה, גם אם מדובר בשיקום.
עקב כך, הסטיגמה והמחסומים של שילוב אסירים בחברה האמריקנית הם עצומים. הקושי של אסיר להשתלב בחברה הוא כפול: ראשית, הוא נעדר שנים רבות יותר משוק העבודה בשל העונשים הארוכים, ובכך סובל מאובדן הכשרה מתמשך. שנית, הסטיגמה הנלווית לאסיר לשעבר מקשה על שילובו בשוק עבודה. כתוצאה מהקושי להשתלב בחברה, שיעור החזרה לפשיעה (רצידיביזם) בארה"ב הוא בין הגבוהים בעולם.
ד"ר תמר הופנונגחרף הביקורת, שינוי דרמטי לא נראה באופק. שורה של אינטרסים שלובים, בהם גם הפרטת בתי הכלא, מתחזקים את המצב הקיים. אף שהמודעות לתוצאות החברתיות ההרסניות גוברת, הפוליטיזציה של מערכת המשפט האמריקנית גורמת לכך ששופטים עדיין נתונים לביקורת ומסעות הכפשה אם נמצא שגזרו עונשים מקלים. לא בכדי טען המשפטן השמרני אלן דרשוביץ (ידידו של בנימין נתניהו), שאל לנו לאמץ את שיטת בחירת השופטים האמריקנית. אימוץ הפוליטיזציה של שיטת בחירת שופטים תוביל לא רק לתוצאות הרסניות ולפגיעה בהיות ישראל מדינה דמוקרטית וליברלית, אלא גם יביא לירידה בלתי נסבלת באמות הצדק.
- ד"ר תמר הופנונג היא מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת UCLA ועמיתת מכון ישראל במרכז נזריאן ללימודי ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
