זיוה סוסק, שורדת שואה בת 83 מתל אביב, סיפרה בריאיון ל-ynet radio על אמה, שהטמינה אותה בקופסת נעליים לאחר שנולדה בתור פגה בשנת 1940 בלבוב, אז ברית המועצות.
"אמא שלי הייתה בהריון איתי בשנת 1939", שיתפה סוסק. "עד 1940 היא הייתה תחת הכיבוש הגרמני בקרקוב, והיא מיד הבינה שאסור לה להישאר, שצריך ליזום משהו כדי להציל את עצמה ואת התינוק שברחמה, והיא החליטה לברוח, לסכן למעשה את חייה וחיי העובר, ובאותה הזדמנות גם להגיע לבעלה הטרי שברח מפני הצבא הפולני. אבי ברח לכיוון לבוב, שאז הייתה ברית המועצות. היום זה לביב, אוקראינה. לשם ברחו רוב היהודים".
לדברי סוסק, "אמא ברחה, עברה גבולות וחצתה נהרות כשהיא בהריון. היא הגיעה ללבוב עם צירי לידה, והלכה לבית חולים שהיה בית חולים יהודי ליולדות, אבל בתקופה הזאת הפכו אותו לבית חולים צבאי. לכן סילקו את כל היולדות, ביניהן את אימי, שילדה אותי פגה בחורף 1940 - החורף הכי קשה שזכור באירופה. עטפו את הפג הזה בצמר גפן ואמרו 'לכי, צאי'. והיא יוצאת החוצה במינוס מעלות קור, ושם היא מוצאת קופסת נעליים. היא זכרה שזאת הייתה קופסת נעליים של בית חרושת לנעליים והטמינה שם את הילדה. כך יצאתי לאוויר העולם".
מה קורה אחר כך? היא צריכה למצוא לך פתרון בכל המלחמה.
"אימי הייתה אישה מאוד חזקה. יתר המשפחה לא הסכימו לעזוב כי מי ישאיר את הבית שלנו בפולניה נטוש? אבל היא החליטה לברוח והכינה שמלה. היא תפרה לה שמלת הריון, בתוך הבד גזרה חתיכות ובתוכן הטמינה מטבעות זהב כדי שזאת תהיה כספת מהלכת שהיא תוכל להוציא ממנה כסף כדי לעבור את התלאות - זה אומר לשחד כל מיני גורמים עוינים. והיא החליטה להציל את עצמה ואותי, והיא עשתה זאת לאורך כל המסע - שארך שש שנים".
ואת במהלך המסע נאלצת להיפרד ממנה.
"כן, היא הותירה אותי יחד עם סבתי ונאלצה לברוח, כי המשטרה החשאית הרוסית הייתה בעקבותיה. אחת הסיבות הייתה בגלל שאבי נחטף לצבא הרוסי - הייתי עדה לחטיפה. חטיפות כאלו קרו בלילה, ואני זוכרת שהתעוררתי עם בעיטות בדלת, בעיטות באימי, קשירה של אבי, ואחרי שהוא נחטף הוא עבד בביצורים של הצבא הרוסי והפלוגה שלו הייתה צריכה להצטרף לפלוגות הלוחמות. אימי קיבלה טלגרמה שבעלה נהרג למען המולדת - על מזבח המולדת, ו'אי לכך את זכאית לתלושים עבורך ועבור בתך'".
סוסק הוסיפה: "היא הלכה לקבל את התלושים ואמרו לה 'זאת לא בתך. את כהת עור שחורת שיער והילדה הזאת היא בלונדינית, חטפת אותה'. עמדו לאסור אותה, אז היא תלשה כפתור מהשמלה, שיחדה והשתחררה, ונאלצה לברוח. נשארתי עם סבתי. אני למעשה ילדה קטנה, קיבלתי את התפקיד לשמור על סבתא, שהייתה חולה מאוד. היא ניסתה לנצל את הטלגרמה שאימי קיבלה וניסתה להכניס אותי לבית יתומים, אבל סרבו לקבל אותי. הם טענו שזה רק לנוצרים, וזה לא היה נכון כי היו שם גם מוסלמים, ושם התעמרו בי בגלל יהדותי.
"אימי שלחה אישה שתפקידה היה להציל ילדים שנשבו, והיא נתנה לה מחצית מהסכום שהם הסכימו ביניהן - שאם צריך אז לשחד את מי שיגלה שהיא מבריחה ילדה. זאת הברחה במלוא מובן המילה כי היינו נעות בלילה ברכבות. בימים היינו מתחבאות ואני ניזונתי דרך שרוול של מעיל צבאי גדול שהיה לה. היא תלתה אותו על וו בקרון ואני נשמתי דרך השרוול ומשם היא הייתה מעבירה לי את האוכל. מאוד נקשרתי אליה כי המסע ארך המון זמן. לא ידעתי שזה סיפור זמני, שאני לא נשארת איתה. היא העבירה אותי לאימי".
בינתיים, גם יצחק לביא בן ה-97, שורד שואה מאוסטריה, סיפר בריאיון ל-ynet radio כמה מהדברים שעבר באותה תקופה. "הרגשנו שמותר לשנוא", סיפר. "המעבר בין יש שנאה ויש אנטישמיות למותר לשנוא, אפשר לשנוא, ואחר כך חייבים לשנוא, ועוד יותר - מי שלא שונא מסכן את נפשו".
לביא, שהשתתף ב"מעלים זיכרון" של מטא ולתת - מיזם שמנסה להפגיש את שורדי השואה עם יוצרי תוכן - הוסיף כי "הייתי ילד מפונק אוסטרי, של הורים שהיו עשירים ושציפו ממני שאלך לאוניברסיטה. הייתי בן 13 כשיצאתי מווינה, והייתי אמור לחגוג בר מצווה, ולא חגגתי. בנובמבר הרסו את כל בתי הכנסת. לא היה אף אחד שיעזור, אין שום דבר, צריך לברוח. כל היהודים היו עסוקים בלברוח, באיך יוצאים מווינה, איך יוצאים מאוסטריה עם המשפחה".
"ההורים שלי היו ציונים", ציין לביא. "אנחנו היינו במה שהיה נקרא 'בלאו-וייס' - תכלת-לבן. הייתי רשום לעלייה ולכן אני ואחי הספקנו לעלות יחסית די מוקדם. את התקופה הקשה של ההשמדה ההמונית אני לא ראיתי שם. הייתי פה, ופה סיפרו לנו 'אל תצפו שמישהו יבוא אלינו, שיחזור מהשואה. כולם הושמדו, כל המשפחות, אף אחד לא נמצא'. נפרדנו במרץ 1939, וידעתי שלא אראה יותר את המשפחה שלי, ואכן את אמא שלי לא ראיתי יותר. תפסו אותה ואת אחותה ביוגוסלביה בדרך לארץ, הרביצו להן, החזירו אותן לווינה, ואחר כך הן נספו בשואה".
לדברי לביא, "אנחנו היינו בהגנה, והיה מפגש בין היטלר למופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, והוא הבטיח לו שהם יקימו פה מחנה השמדה כדוגמת אירופה. המופתי נתן לו שטח ואמר לו 'אנחנו בעמק דותן מכינים לכם את המחנה', וכך אנחנו יצאנו ועברנו הנה למלחמת העצמאות".
צבי גיל, שורד שואה בן 95 מתל אביב, הוא העיתונאי הפעיל הוותיק ביותר בארץ. הוא עבר את כל התחנות המשמעותיות משואה לתקומה - מלחמות העצמאות, ששת הימים ויום כיפור. הוא נולד בעיר זדונסקה וולה בפולין למשפחה אמידה וחרדית. עם כניסת הגרמנים הושמה כל המשפחה בגטו המקומי. אחרי שאביו וכל משפחו נרצחו בחלמנו ורק הוא ואימו ניצלו הוא עבר לגטו לודג', שם חי עד לחיסול הגטו. משם הועבר למחנות הריכוז אושוויץ ודכאו.
הוא הועסק בעבודת כפייה בפינוי גוויות, וחלה בטיפוס הבטן שבעקבותיו הועלה לרכבת המוות שהובילה ישר לתאי הגזים. הוא הצליח להימלט מהרכבת בזמן שנעצרה בשל מתקפה של מטוסי בעלות הברית. משם ברח לכפר גרמני שבו התחזה לפולני ושהה בכפר עד לשחרור של בעלות הברית. אחרי השחרור הוא נמלט למחנה העקורים לנדסברג, שם חשף לראשונה את זהותו היהודית. בסוף 1945 עלה לארץ בעלייה לא חוקית. ב-1948 השתתף במלחמת העצמאות בחטיבת כרמלי, וב-1950 הוא נשלח כשליח מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית לארה"ב.
בעת שירותו בצה"ל פרסם רשימות, בדרך כלל בשם בדוי, בעיתון במחנה וכך גם בתקופת שהותו בארה"ב. מ-1953 התחיל להיות עיתונאי פעיל, ואחר כך השתלב במחלקת החדשות של כל ישראל וסיקר את משפט אייכמן כראש מחלקת החדשות. משם המשיך להקים את הערוץ הראשון והתקדם להיות מנהל חטיבת החדשות. הוא ביים כעשרות סרטים דוקומנטריים, וגם כיום יש לו בלוג מצליח אותו הוא מעדכן אחת לשבוע.
פסיכולוגים שמטפלים בשורדי השואה מספרים על מצוקות ומועקות עליהן מדווחים הניצולים בחודשים האחרונים. מאז החלה המהפכה המשפטית, ישנה הצפה של זיכרונות מהתופת והעולם הנורא שממנו נמלטו. תחושת הביטחון והיציבות מהמדינה הדמוקרטית אותה הקימו התערערה לחלוטין. גיל סיפר כי המצב בישראל היום מפחיד אותו. "מאז מלחמת העצמאות לא פחדתי וחששתי כמו עכשיו. ישנם גם מקרים שמעלים זיכרונות משם".
"כשאני פוגש אנשים צעירים אני מתמלא גאווה", הוא אומר. "לא הייתי אומר את זה לפני שלושה חודשים. היום אני בדעה שהדור הצעיר אינו נופל מדור תש"ח. אנחנו נמצאים באירוע טקטוני בו הצעירים נאלצים להציל את המדינה, כמו שאנחנו היינו במלחמת השחרור. ההישג הגדול ביותר של הציונות היא הדמוקרטיה. אמנם דמוקרטיה חלקית, אני לא מתעלם מהסיפור הפלסטיני, אבל אם בוחנים את המקומות מהם היהודים עלו, ארצות המוצא שלהם, כולל אירופה, אסיה ואפריקה, כולן היו ארצות טוטליטריות פחות או יותר. פולין הייתה ארץ רודנית, הונגריה, רוסיה הקומוניסטית, אוקראינה... וגם מדינות ערב.
בן גוריון האמין בכל לבו בדמוקרטיה. היו מפלגות, היו עיתונים, כולל חרות והקומוניסטים. הוא לא רצה את הערבים והקומוניסטים בפנים, אז הוא הקים קואליציה עם הדתיים. אבל היתה קואליציה, הייתה אופוזיציה. ככה התחילה הדמוקרטיה בישראל. היא לא הייתה שורשית כאן, אין לנו מסורת של דמוקרטיה כמו באנגליה. כתוצאה מהכנסת החרדים בן גוריון נאלץ להתפשר על עניינים כמו גיוס וחקיקת חוקה. על זה אנחנו משלמים את המחיר. את זה צריכים לשנות".
גיל אומר שהוא מתכוון לצאת "עם קבוצת ניצולי שואה כמוני להפגין ברחובות. בינתיים הייתי בהפגנה גדולה אחת בקפלן, נאלצתי לצאת בכיסא גלגלים למרות שאני הולך, אבל אין לי כל כך כוח ללכת מרחקים ארוכים. אבל אני עוד מאמין שאצליח לגייס כמה חברים כדי שנוכל להסביר לעם ישראל את הנזק הנורא שעלול להיגרם אם יהיה כאן משטר טוטליטרי".
