בימים השקטים אך המתוחים לפני שהחל מבצע "עלות השחר" פגשתי עובדת סוציאלית במרכז החוסן של אחת הרשויות בעוטף עזה. "מה עובר בנפשם של התושבים במלחמה השקטה שנמשכת כבר שלושה ימים?", שאלתי אותה. "תדמיין לעצמך", היא ענתה, "שחיין אולימפי בתחרות חשובה: הוא עולה על המקפצה. הגוף שלו דרוך ומתוח, גם מתרגש וגם חושש, השרירים מכווצים. הגוף והנפש בטורים הכי גבוהים. אבל יריית הפתיחה לא נשמעת".
היא המשיכה: "דמיין לעצמך שבצורה הזאת הוא נשאר על המקפצה במשך שלושה ימים רצופים. נכון שזה בלתי מתקבל על הדעת? זה בדיוק מה שהתחולל בנפשם של תושבי העוטף באותם ימים, בנפשם של הילדים. שלושה ימים הם עמדו על המקפצה בדריכות שיא - אבל בפועל דבר לא קרה. לפעמים, עד כמה שזה נשמע מוזר, כבר עדיף שמשהו יקרה, ואז הדריכות תפחת ומשהו ישתחרר. אבל להישאר ככה - ממש לא".
ואכן, בסוף זה קרה: יריית הפתיחה נשמעה והמבצע החל. השחיין יצא למקצה שלו. במידה מסוימת, טוב שכך. משהו אכן השתחרר. תושבי עוטף עזה והדרום הבינו שההמתנה לא הייתה לחינם, ופעולות צה"ל פגעו קשה בג'יהאד האיסלאמי ברצועה.
עם תחילת המבצע התרוקנו יישובי עוטף עזה מאזרחים. זהו נוהל מוכר, שכל משפחה בעוטף כבר מיומנת בו: אורזים תיקים, דוחסים מה שאפשר, מכניסים את הילדים למכונית ונוסעים. מנצלים את רגעי השקט, בין אזעקה לאזעקה, להימלט. ויש גם כאלו שאזעקה תופסת אותם בדרך.
מובן שההנהגות המקומיות מנסות לצבוע את האירוע הזה בצבעים יפים יותר ומכנות את הפינוי "יציאה להפוגה או לריענון", אבל צריך להודות על האמת: זו הימלטות לכל דבר. זו לא יציאה מתוך רצון ואווירת חופש, אלא זה נכפה על המשפחות. כמובן שמוטב לצאת מהאזור ולא להישאר, לבצע את המהלך כמה שיותר בקור רוח. קל מאוד לומר למשפחות לקום ולעזוב בנחת, בקור רוח, עם חיוך. בפועל יש הרבה מאוד מתח באוויר וזה מקרין לילדים. את ההשפעות הנפשיות של "עלות השחר" בוודאי נראה רק בעתיד, כיאה לפוסט טראומה. מרכזי החוסן בעוטף יוצפו בפניות, עוד ועוד מטופלים ישתלבו בתוכניות טיפולים כאלה ואחרות, ויעבור זמן רב עד שהנפש תייצב את עצמה בחסות השגרה והשקט.
פועלים פלסטינים חוזרים לעזה לאחר מבצע עלות השחר
(צילום: נדב אבס)
זה לא עניין של ימים או שבועות, וגם לא של חודשים. זה הרבה יותר, ואולי לכל החיים. הרי ממילא, בסופו של תהליך טיפולי בחוסן, העצה הכי טובה של המטפלים היא פשוטה: יש ללמוד לחיות ולנהל חיים תקינים ככל שניתן, לצד הפוסט טראומה, להתמקד בדברים טובים שקורים בחיים ולהימנע מעיסוק בפחדים.
מתן צוריצילום: אבי מועלם"בלתי אפשרי לתקן באופן מוחלט שריטה על זכוכית חלון", אומרת העובדת הסוציאלית ששוחחתי עימה, "האפשרות היחידה היא להחליף את כל החלון, או להתעלם מהשריטה הקטנה ולהביט החוצה דרכה. זה נכון גם לנפש של תושבי עוטף עזה, שכמובן אי אפשר להחליף אותה כשהיא נשרטת, רק ללמוד לחיות איתה ולהתעלם ממנה עד כמה שאפשר".
אלא שעוד מבצע, ועוד מבצע, מותירים צלקות ושריטות בנפש השברירית כזכוכית, וזה מצב מורכב הרבה יותר. תושבי הדרום ברובם שבעי רצון מהצלחות המבצע וההישגים של צה"ל, ובעיקר מהעובדה שלא היו נפגעים באופן משמעותי, וזו אולי קרן האור בנפשם. השיגרה והשקט חוזרים, וזה הדבר חשוב מכל ובו מוטב להתמקד. לומדים לחיות עם זה ככה, כתב יהונתן גפן, פחות אבל עוד כואב.
- מתן צורי הוא כתב ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
