גיבור בן 5: כשהחל התופת בשבת השחורה, היה עטאללא אבו-מדיגם בן ה-5 עם אביו ואחיו הגדולים בחממות של מושב מבטחים בעוטף עזה, ומחבלי חמאס שהגיעו למקום בכוונה לרצוח את תושבי המושב נתקלו בבני המשפחה. האב, אוסאמה אבו-מדיגם, צעק לעברם שהם ערבים, אך הם ענו לו: "אתה יותר יהודי מיהודי" - וירו בו צרורות שהרגו אותו מיד.
בן ה-5 מרהט שנורה על ידי המחבלים נפגש עם השוטרים
(צילום: דוברות המשטרה)
עטאללא וארבעת אחיו הצליחו להתפנות למיגונית בעזרת דודם, לא לפני שהכדורים פגעו גם בילד הקטן. הייתה זו רק ההתחלה של סיפור ההישרדות המדהים של עטאללא, שהצליח להינצל מהטבח באורח נס.
למקום הוקפצו לוחמי יחידת מג"ן (מודיעין גבולות נגב) של המשטרה. "אמרו לנו להגיע לכיוון אופקים ושם לחבור ולתגבר את היישובים שמנהלים לחימה", סיפר מפקד יחידת מג"ן סנ"צ רונן כלפון. אנשיו סייעו בלחימה ביישוב צוחר במועצה האזורית אשכול.
3 צפייה בגלריה
"מרגש אותי לשמוע שהצלנו חיים". מפקד יחידת מגן, סנ"צ רונן כלפון
(צילום: חיים הורנשטיין)
"היו שני אנשים לבד מול המחבלים, והיו היתקלויות", סיפר כלפון. "לאחר מכן התחלנו לנוע דרך השטח כדי לא להיתקל במארבים שהיו על הכביש". הצוות התקדם לעבר מושב מבטחים, שם היו היתקלויות נוספות עם מחבלים. "קצין החבלה שהיה במקום הצביע לנו איפה היו היתקלויות ועברנו מבית לבית. שבינו שלושה מחבלים שהחליפו בגדים לבגדים של העובדים התאילנדים".
במהלך הסריקה הבחינו בגבר שיוצא ממיגונית. "ברור לנו שאף אחד לא אמור להסתובב ברחובות, אז איך הוא הגיע לשם?", המשיך כלפון. "הוא לא היה חמוש ואמר: 'אל תירו, אל תירו, אני מרהט!'. צעקנו לו לשכב על האדמה, ידיים קדימה. עשינו עליו חיפוש, ואז הוא סיפר: 'יש חמישה ילדים במיגונית, הם הילדים של אחי. המחבלים רצחו את אח שלי בחממות'. הוא סיפר שהאחיין שלו בן החמש גם קיבל כדור. החובש הבחין בחור כניסה בחזה והתחיל לטפל בילד. הוא אמר שאם הוא נשאר פה עוד רבע שעה הוא מת".
כלפון סיפר כי חשש מפינוי המשפחה. "אני בדילמה מטורפת. מה אני עושה? האם אני מוריד כוח מיישובים עם מחבלים, ואולי אהיה פחות חזק במידה שתהיה היתקלות? סרקנו את החממות וראינו את האופנועים של המחבלים זרוקים, נטושים". המשמעות הייתה ברורה: המחבלים מסתובבים בשטח. "החלטתי שייקחו צוות זריז לאופקים לניידת טיפול נמרץ, ובמקביל צוות נוסף המשיך לסרוק את החממות והמושבים באזור. כשהצוות חזר החובש סיפר לי שהילד לא ישרוד. הוא מת לו בדרך פעמיים. אמרתי לעצמי שלפחות עשינו את כל מה שיכולנו, גם במחיר של סיכון הלוחמים".
ימי הלחימה נמשכו, אך לקראת אמצע השבוע התקבע לו שקט מתוח. כלפון הגיע למשפחתו של הילד וביקש לשוחח עם הדוד. "שאלתי אותו מה קורה עם הילד. והוא אמר: 'אתה לא תאמין, לפני שעה הוא פקח את העיניים. הוא מאושפז בטיפול נמרץ בסורוקה והוא מדבר'. התחלתי לבכות. אמרתי: 'איבדתי לוחם, נפצעו לי לוחמים אחרים, וזה מרגש אותי לשמוע שהצלנו חיים. זה האור שלנו'. הדוד אמר לי: 'בחיים לא נשכח לכם את זה. אנחנו נפרק אותם. עם ישראל חזק וירמוס אותם'".
בסוף השבוע כלפון, לוחמיו ומפקד מרחב נגב, תנ"צ אפי שימן, הגיעו לבקר את הילד בבית החולים. הוא נישק את השוטרים ואף הבטיח להתגייס למשטרת ישראל כשיגדל.
