כמעט כל אחת ואחד מאיתנו נושאים בליבם זיכרון ילדות צורב של דחייה חברתית. "הם לא אוהבים אותי", "הן לא רוצות לשחק איתי", "אני לא מספיק טובה בשבילן". נשמע מוכר? קשה לשכוח רגעים כאלה. גם נשים ואנשים ללא בעיות חברתיות או נפשיות מיוחדות, שלא חוו ילדות עשוקה, מכירים היטב את המבוכה, את תחושת העלבון, ואת הביקורת העצמית חסרת הרחמים שרגעים כאלה משאירים אחריהם בתוך הנפש.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
אבל האם ייתכן שהתחושות הללו, שכולנו זוכרים היטב, הן כמעט תמיד מוגזמות? האם ייתכן שבדרך כלל אוהבים אותנו יותר ממה שנדמה לנו? למרבה השמחה, ואולי גם למרבה ההפתעה, התשובה היא לרוב "כן". בני אדם נוטים להמעיט בהערכת הרושם הטוב שהם משאירים על בני שיחם. ככה זה.
אחרי שיחה ראשונה עם אדם לא מוכר, שכיחות מאוד מחשבות כמו "אולי דיברתי יותר מדי?", "האם שעממתי אותה?", וכמובן, הקלף המנצח, "הם בטח חושבים שאני פתטית". לפעמים, למרבה הצער, תחושות הבטן השליליות שלנו הן מדויקות. אבל ברוב המוחץ של המקרים הן מוגזמות. עכשיו זה מדעי: אוהבים אותך יותר ממה שנדמה לך.
ב-2018 התפרסם מאמר שתיעד לראשונה את "פער החיבה" (The Liking Gap), הקיים כמעט אצל כולנו. זהו הפער בין ההערכה של אדם עד כמה בת או בן שיחו מחבבים אותו, לבין מידת החיבה שלהם אליו בפועל. הנסיינים זימנו כמה עשרות נשים ואנשים שלא הכירו זה את זה למעבדה. הם חילקו אותם לזוגות, הושיבו את שניהם ליד אותו שולחן, והנחו אותם לנהל שיחת היכרות זה עם זה. גבר דיבר עם גבר, ואישה עם אישה, למשך חמש דקות. לאחר מכן, בחדרים נפרדים, שניהם התבקשו לציין עד כמה חיבבו את האדם האחר, ועד כמה, לדעתם היא או הוא חיבבו אותם.
התוצאות היו חד-משמעיות: פער החיבה קיים כמעט תמיד, והוא פועל לשני הכיוונים: שני בני או בנות השיח היו משוכנעים שהאחר/ת חיבב/ה אותם פחות ממה שחיבבו אותם באמת. הפער הזה עמד בעינו גם אחרי שיחות ארוכות יותר, של כחצי שעה. הוא התמיד בעקשנות גם כשההיכרות נמשכה לאורך זמן, ודעך רק לאחר כחצי שנה של היכרות.
זוכרים שהתחושות הקשות הללו מתחילות כבר בילדות, והן גדלות והולכות לקראת גיל ההתבגרות? גם נערות ונערים שנראים מקובלים ומעורים בחברה מתמודדים לעתים קרובות עם תחושות כאלה
התוצאות הללו הפתיעו את החוקרים. מדוע? כי מחקרים רבים מאוד תיעדו את הנטייה הטבעית של בני אדם להעריך את האינטליגנציה שלהם, את היופי שלהם, את יכולות הנהיגה שלהם, ובעצם כמעט כל תכונה שלהם, כיותר טובה משהיא במציאות. כמעט כולנו חיים באשליה שמצבנו בחיים מוצלח יותר משהוא באמת, ואולי מוטב כך. לתופעה הזאת קוראים "הטיית החיוביות" (Positivity Bias), והיא ידועה עשרות שנים.
אבל מתברר ששיחה ראשונה עם זרים היא היוצאת מן הכלל, והיא מעוררת ברובנו פחדים חבויים. הפחדים האלה באים לידי ביטוי ב"אימת הדייט הראשון" המוכרת כמעט לכולנו, והם האחראים ל"פער החיבה" שהתגלה לאחרונה. שיחה ראשונה עם זר היא משימה לא פשוטה, ורובנו ניגשים אליה בחשש מסוים.
מתי מתחיל החשש מ"מה היא חושבת עלי", ואיתו ההערכה הפסימית של הרושם שאנחנו עושים על אחרים? במחקר שהתפרסם השנה נמצא שהוא מופיע מוקדם מאוד – כבר בסביבות גיל 5 – והולך וגדל לקראת גיל ההתבגרות.
זהו ממצא חשוב, כי כמעט כל המתבגרות והמתבגרים טרודים מאוד בשאלה עד כמה הם מקובלים חברתית, ורבים מהם חשופים לתחושות מכאיבות של דחייה וניכור חברתי. הרשתות החברתיות מהדהדות את התחושות האלה כשמבלים בהן שעות רבות ביום, ואין ספק שיש להן השפעה שלילית על מצב רוחם של מתבגרים, ובייחוד מתבגרות.
אנחנו חיות חברתיות, וכפי שהראה פרופ' יובל נוח הררי בספריו, חיי החברה המורכבים שלנו הם חלק חשוב ממותר האדם. כמות ואיכות הקשרים החברתיים שיש לנו קשורה לבריאות נפשית, לבריאות גופנית, לתוחלת החיים וגם לאושר שלנו. לא פלא שאנחנו עסוקים יומם ולילה בשאלות על מקומנו בחברה, ועל הרושם שאנחנו משאירים על אחרים. אבל לעיסוק הזה יש גם צד אפל – "פער החיבה" הקיים כמעט אצל כולנו, וגורם לנו עוגמת נפש גדולה ומיותרת.
אז מה עושים? ראשית, זוכרים שצרת רבים חצי נחמה, ואת ואתה לא לבד. כמעט כולם מרגישים ככה אחרי שיחות ראשונות עם זרים, ושומרים את התחושות הקשות לעצמם. זאת הגזמה, והיא טבעית לגמרי. במציאות, כמעט בטוח שאוהבים אתכם יותר ממה שנדמה לכם.
שנית, זוכרים שהתחושות הקשות הללו מתחילות כבר בילדות, והן גדלות והולכות לקראת גיל ההתבגרות? גם נערות ונערים שנראים מקובלים ומעורים בחברה מתמודדים לעתים קרובות עם תחושות כאלה, ומי שנמצאים מחוץ למיינסטרים החברתי בגלל מוצא, שפה, או מעמד סוציואקונומי – כמו ילדי החוץ בקיבוצים – חשופים להן ביתר שאת.
על הורים ומחנכים מוטלת המשימה לשאול על תחושות כאלה אצל ילדים ומתבגרים, להעלות אותן אל פני השטח, ולהתמודד איתן בעזרת עובדות, בעזרת עידוד, ובעזרת אהבה. אם לא נעשה כך, "פער החיבה" עלול להפוך אצל ילדים, מתבגרים, ומבוגרים רגישים לנבואה שמגשימה את עצמה, ומתבטאת בהתבודדות ובהסתגרות.
הדברים האלה נכונים בייחוד עכשיו, אחרי הבידוד החברתי והסגרים של הקורונה, ששללו מאיתנו את מה שנחוץ לבני אדם כמו אוויר לנשימה – קשרים חברתיים קרובים, רבים וחמים – קשרים אמיתיים, לא וירטואליים. בשורה התחתונה, זה נכון היום כמו שהיה נכון כבר בספר בראשית (ב, יח) – "לא טוב היות האדם לבדו".
office@yovell.co.il
