"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" (מתוך מגילת העצמאות)
קיבוץ גלויות, כפי שעולה מהעיקרון לעיל, הוא ערך מרכזי במדינת ישראל מיום הקמתה. אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. זו הרי מדינה יהודית ולחוק השבות יש מעמד של "חוק טבעי" החל על כל איש או אישה מרגע שנולדו "יהודים", בין אם הם בגבולות המדינה ובין אם לאו. לפי חוק השבות, לא יכול להיות יהודי שהוא "בלתי חוקי" או "זר". האומנם? אפשר לנסות לבחון את הקביעות הללו.
במהלך שנות ה-60 וה-70 הגיעו לישראל יהודים מאתיופיה שהמדינה ראתה בהם זרים ואף אישררה זאת במסגרת המערכת המשפטית שלה בשנת 1975, כשהחילה את חוק השבות על יהודי אתיופיה. איך זה אפשרי במדינה שקיבוץ הגלויות הוא עיקרון כל כך בסיסי בתשתית הרעיונית שלה? ההיגיון מאחורי העיקרון ונוסח חוק השבות מלמדים שישראל שואפת לא רק להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא גם לבנה ככל שניתן: מצד אחד שוויון לכולם, ומצד שני העדפה של אוכלוסיות מסוימות, בדרך כלל לבנות.
ההיגיון ההיררכי הזה בא לידי ביטוי עוד טרם קום המדינה - מפעילות הסוכנות היהודית תחת המנדט הבריטי באמצעות מדיניות עלייה סלקטיבית, דרך מנגנוני הקליטה בשנים המעצבות של מדינת ישראל ביחס לעולים מצפון אפריקה והמזרח התיכון (הכהן, 1999; פיקאר, 1999) ועד לעליות של שנות ה-70, ה-80 וה-90.
התנועה הציונית לא הייתה מעוניינת ביהודי ערב ולא התאמצה להנחיל תודעה ציונית בקרבם. לטענת שלמה סבירסקי (1995), הפרויקט הציוני היה של יהודי אירופה, נוהל על ידם וכוון אליהם. ברצוני להרחיב טיעון זה ולומר כי חוק השבות ורעיון קיבוץ הגלויות גם הם עוצבו וכוונו במידה רבה ליהודי אירופה.
רוב מכריע של יהודי העולם ערב מלחמת העולם השנייה חי באירופה, וההשמדה אילצה את הציונות לפעול גם בקרב יהודים לא אירופאים. רק במהלך המלחמה, עם סגירת שערי העלייה מאירופה ואירועי הפרהוד, החלו המוסדות הציוניים לשקול את העלאתם של יהודי עיראק. באביב 1942 הם ניסו להעלות יהודים מעיראק ומאיראן, אך לא את המקומיים אלא את אלה שברחו לשם מאירופה. לצפון אפריקה זה הגיע מאוחר יותר: רק ב-1947 אישרה התנועה הציונית פעולה עבור עלייה משם (ירון צור, 1992).
המקרה האתיופי הוא המשך של היגיון זה. בפרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בנושא "עליית הפלשים מחבש" מאוקטובר 1934 אומר יצחק גרינבוים, שהיה ממונה על תיק העלייה, כי יעקב פייטלוביץ', מזרחן ציוני פולני מקורב לתנועת "המזרחי" שקיים קשרים עם ארגונים יהודיים כמו גם עם דיפלומטים בינלאומיים, ביקש להעניק עשרה רישיונות עלייה עבור תלמידיו מאתיופיה. ארתור רופין, שעמד אז בראש הסוכנות היהודית, ענה: "הפלשים הם כושים אשר עברו ליהדות מכוח החרב במאה השישית לפני ספירת הנוצרים. אין להם כל קרבת דם ליהודים... אין להגדיל את מספרם בארץ".
רופין חשב שכדאי לתת רק חמישה רישיונות, כמחווה לפייטלוביץ'. לעומתו משה שרתוק, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, סבר כי "הדבר הקובע בלאומיות הוא ההכרה. השאלה היא אם הפלשים מכירים את עצמם כיהודים. אם כן – אין לדחותם גם אם הם זרים בגזעם".
אבל עמדתו של רופין תפסה את הבכורה והיא זו שהנחתה את מדינת ישראל בהמשך הדרך, למעט סדקים שנפרצו - הן באמצעות יהודי אתיופיה עצמם והן על ידי פקידים שונים שעשו "טעויות" ואפשרו הגעת יהודים מאתיופיה לישראל. את אחד הסדקים המשמעותיים היוותה עמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקבע שמדובר ביהודים על פי ההלכה בהסתמך על דורות של פוסקים. עמדה זו הייתה חריגה הן בקרב הממסד הדתי - האשכנזי והמזרחי כאחד - והן בקרב הממסד הציוני, החילוני והדתי. יוסף בורג מהמפד"ל שהתנגד לעלייה מצא עצמו בצד של גולדה מאיר ודוד בן גוריון.
אגב, באופן מעניין, ראש הממשלה הראשון מעולם לא נקשר בהתייחסות ישירה ורשמית לסוגיית העלייה מאתיופיה, אבל המחקר מעלה שהוא מנע, כמעט בגופו, את התרחבות הסדקים שנוצרו בנושא. בפתח ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-8 בינואר 1950 ציין היו"ר ברל לוקר: "קיבלתי מכתב ממזכיר הממשלה, כי ראש הממשלה מבקש להתייעץ בו לפני שניגש לארגן עלייה מחבש". בדיון מ-30 בנובמבר 1951, כשיו"ר המפלגה הפרוגרסיבית משה קול שאל לגבי עלייתם של כמה נערים יהודים מאתיופיה, ענה לו מזכיר ראש הממשלה זאב שרף: "הנני לחזור על בקשתו של ראש הממשלה להיוועץ בו ביחס לארגון העלייה מחבש ולציין כי משאלתו חלה על כל עלייה שהיא. הנני מציע לכן להביא הבעיה בפני ראש הממשלה באחת מישיבות ועדת התיאום".
המחקר על יהודי הודו – קהילה מגוונת ומרתקת - הוא דל עד לא קיים. בשונה מהמדינות שמהן הגיעו מרבית היהודים, היא לא הייתה מוסלמית ולא נוצרית. היהודים בה שמרו על דתם באופן מעורר השראה כשסביבם מה שמכונה ביהדות עבודת אלילים. איך שומרים על אמונה באל אחד בסביבה כזו? ייתכן שהסובלנות היחסית שמאפיינת את המקום אפשרה זאת. מרבית המידע שיש לי על קהילת בני ישראל, אחת מני רבות בתת-היבשת, מגיעה מאליעז ראובן-דנדקר, חוקר אוטודידקט העוסק בכך שנים רבות. הוא אוסף עדויות ממבוגרי הקהילה, כולל פריטים היסטוריים כגון יומנים, תעודות לידה, צילומים ועוד.
קודם להקמת המדינה הגיעו יהודים מהודו לישראל בדרכים שונות. במהלך שנות ה-50, בדומה ליהודי אתיופיה, הגיעו כאלה שיהדותם הוטלה בספק. לאורך השנים הופרך הספק הן על ידי רבנים והן על ידי שליחי הסוכנות היהודית שנשלחו לברר את הסוגייה. אבל זה לא מנע מהממסד הישראלי - הדתי והחילוני – להפעיל כלפיהם את אותם מנגנוני קליטה מפלים שהופעלו על העולים מצפון אפריקה והמזרח התיכון, ולמנות רושמי נישואים מיוחדים. העמדה הרבנית הקיצונית ננקטה על ידי הצד החרדי של המפה הדתית, ודווקא היא זו שאומצה על ידי המדינה: במידה שירצו עולי הודו להינשא עם שאר חלקי ישראל, הם יאלצו לעבור גיור.
פעילים הודים זעמו על כך, כולל מכתב מחאה שנשלח לחברי כנסת ביולי 1961, וכינו את הנוהג "אפרטהייד ברבנות". אחרי שביתת שתיקה בת חודש מול בנייני סוכנות היהודית בתל אביב עזבו כ-115 איש את ישראל בחזרה להודו במסגרת מה שמכונה "המחאה השקטה". בהמשך עזבה את ישראל קבוצה נוספת וההערכות על מספר החוזרים חלוקות. כמה חמור צריך להיות מצבם של יהודים במדינת ישראל עד שהם מעדיפים לחזור לגלות?
היגיון גזעי זה של מדינת ישראל – הן בנוגע לחוק השבות והן מבחינת מנגנוני הקליטה - בא לידי ביטוי גם בשנות ה-70, ה-80 וה-90 ביחס לעליות הגדולות ממדינות ברה"מ לשעבר ואתיופיה. תיקון חוק השבות ב-1970, שמתייחס לסעיף הנכד, איפשר את התופעה שמכונה על ידי פרופ' אשר כהן "גיור סוציולוגי", שבמסגרתו בעיקר דוברי רוסית זוכים באזרחות גם אם הם אינם יהודים. כלומר, מדינת ישראל ערכה שינוי בחוק הבסיסי הנוגע לקיבוץ גלויות. שינוי זה הוא כמו מכרז תפור והוא אינו רלוונטי ליהודים האתיופים שהגיעו ממש באותן שנים.
גם בתוך דוברי הרוסית נמצא מדרג: היהודים ה"חומים" מהרפובליקות הדרומיות והקווקז נקלטו באופן דומה לזה של יוצאי אתיופיה, ואילו ל"לבנים" ניתן חופש בחירה בין מרכז קליטה למגורים אחרים. גם מי שלא עמד בקריטריונים של הרבנות לא חויב לעבור גיור (אם כי גם הוא סבל בהמשך מפגיעה בזכויות). למרות ההצהרות של הממשלה וניסוח המדיניות שלפיה אין ליצור ריכוזים של יוצאי אתיופיה, בפועל המדיניות לא השתנתה ובמקרים רבים מרכזי קליטה הפכו למרכזי קבע. אתרי קרוואנים נבנו עבור עולים מברה"מ, אך אלו סירבו להתגורר בהם והם נשארו ריקים עד ששוכנו בעולים מאתיופיה (Fred Lazin 1997).
ברבות השנים נוצרה הפרדה במרחב הציבורי בין רבים מעולי אתיופיה לבין החברה היהודית הכללית - הפרדה שהם סובלים ממנה עד היום היות שנפרד אף פעם לא יכול להיות שווה. מרכזי הקליטה של שנות ה-80 וה-90 היו גרסה של מעברות שנות ה-50. העולים על פי רוב לא הצליחו לצאת ממרכזי הקליטה בתום שנתיים (פרק הזמן שיועד למגורים הזמניים), וממילא הכניסה והיציאה ממרכזי הקליטה, הן של העולים והן של המבקרים, נמצאו תחת פיקוח (אסתר הרצוג, 1998).
מדינת ישראל היא אכן מדינה מודרנית. מודרנית - משמע אירופאית. אירופאית - משמע לבנה. ישראל העדיפה ועדיין מעדיפה את האינטרס המדינתי-ציוני על פני האזרחי, את הכלכלי על פני היהודי, ומשתמשת ברעיון קיבוץ הגלויות כדי לממש אינטרסים לאומיים של דמוגרפיה הן אל מול הערבים והן אל מול כל מי שאינו מספיק לבן.
אפרת ירדאידני מכליסברגע שנסיר את המשקפיים המטשטשים של ימין שמאל-אשכנזי-מזרחי-דתי-חילוני, ונרכיב את המשקפיים של ההיגיון הגזעי, נוכל למצוא חוט שדרה יציב יותר. השותפות שהרכיבה את הממשלה הקודמת בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, שכונתה "ממשלת השינוי", הייתה יכולה להתקיים רק עם תשתית היסטורית זו. אני מאמינה שיהודי אתיופיה והחלקים היותר חומים של מדינת ישראל יכולים ללמד אותנו שיעור עמוק יותר על משטר האזרחות הישראלי ועל מה שעומד מאחורי ההצהרות הגדולות של מגילת העצמאות.
- אפרת ירדאי היא יו"ר אגודת יהודי אתיופיה ודוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. חוקרת "אי לגאליות יהודית: יהודים אתיופים בישראל בין 1975-1955 והמאבק להכרה ואזרחות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
