הדרך שבה מתנהלת מדינת ישראל מול הגל הרביעי של מגפת הקורונה מעידה יותר מכל על קושי בהפנמת המציאות. המסקנה המצערת מאירועי השבועות האחרונים היא שבדיוק כמו ילדי ישראל אחרי שנה וחצי של מגפה – גם אנחנו המבוגרים לא למדנו כלום.
הכשל הבלתי נתפס בהבנת הקשר בין סיבה לתוצאה במאבק בפנדמיה עובר כחוט השני בין כל המעורבים בפארסה המתמשכת: ממשלת ישראל מכריזה על מדיניות ראויה לשבח של חיים לצד הנגיף, אבל לא נוקטת פעולות בסיסיות ביותר הנדרשות כדי לנסות להבטיח את שגרת חיינו ואת פעילות המשק, למרות סכנת ההידבקות. בזמן שמספרי החולים עולים, ימים שלמים עוברים ללא מעש, והצעדים המיושמים בפועל ובאיחור – מעטים ורפים.
הציבור, שחלקו עוד לא התאושש משנת הסגרים, משווע לתחושה של נורמליות – לעבוד, לנפוש, לבלות. אך בה בעת הוא מצפצף על כללי הבטיחות הפשוטים ביותר, שהיו מאפשרים לו לשמר את כל אלה במחיר אישי זניח. זאת מתוך אמונה הזויה שהוא דופק את המערכת, ולא קולט, אלוהים יודע למה, שהראשון שייפגע כתוצאה מההתנהגות המופקרת הקולקטיבית הזו וישלם, שוב, מחיר כואב – זה הוא עצמו.
במקום להקדים ולקבל על עצמנו מגבלות קלות יחסית טרודים הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות באופן אובססיבי בסוגיות צדדיות כגון שאלת יעילותם של החיסונים
גם שרת החינוך, הד"ר יפעת שאשא ביטון, עוד לא הפנימה את האחריות האדירה המוטלת עליה. נגיף אלים המתפשט בקרב ילדים הוא לא כלי ניגוח רגיל במשחק כוחות פוליטי. המתווה המחופף והרשלני שפרסמה אתמול לחזרה ללימודים, שאומר בגדול ששנת הלימודים תיפתח כמעט כמו כל שנה אחרת, לא רק שלא יעלים את הנגיף, אלא יגרום לכך שעשרות – אולי מאות – אלפי ילדים שיידבקו ויסבלו מהשלכות המחלה לטווח ארוך יהיו חקוקים לנצח-נצחים ברזומה הפוליטי שלה, שלא לומר על מצפונה.
במקום לבנות תוכנית רצינית ומנומקת, שתוודא את שלומם ואת בריאותם של ילדי ישראל, ולא להבטיח כלאחר יד את מה שהיא לא יכולה בשום פנים ואופן לקיים, מעדיפה שרת החינוך לעגל את הריבוע. כלומר, להתאים את המציאות לתפיסת עולמה. ההכרזה כי שנת הלימודים הקרובה תיפתח כסדרה היא במקרה הטוב מופרכת בשלב הזה. התוכנית לקיצור ימי הבידוד לתלמידים ולמורים שנחשפו ליומיים בלבד, בעוד שתקופת הדגירה של הנגיף בגוף נמשכת בין יומיים לשבועיים – היא חלמאות לשמה.
הברדק בנתב"ג נמשך, למרות ההתחייבויות החוזרות לסתום את החורים במסננת האוורירית. הישראלים מעופפים להם במאות אלפים החוצה ובחזרה פנימה, כאילו אין מגפה. בקיצור: עולם כמנהגו נוהג. או יותר נכון – טס.
בהיעדר מבוגר אחראי שייקח אחריות על כל הבלגן הלאומי הזה, מגשים הנגיף את ייעודו הטבעי. מספר המאומתים עולה בעקביות, ומספר החולים הקשים יותר מהכפיל את עצמו בתוך שבועיים. אתמול (יום א') שוב פורסם על יולדת במצב קריטי שחוברה למכונת אקמו.
התחלואה, שעד לאחרונה הורגשה רק באזור מרכז הארץ, מתחילה לגלוש עכשיו גם לצפון ולדרום. בקצב הזה תוך שבועות ספורים יהיו כאן אלפי מאומתים ביום, ומאות חולים קשים חדשים. זו לא הערכה וזו לא השערה, זו המציאות המרה. במצב הקיים זה פשוט לא יכול להיות אחרת.
מנכ"ל משרד הבריאות נגד שרת החינוך: "נקודות לא סגורות"
(צילום: לע"מ)
התחלואה הגואה והולכת מטילה כבר עכשיו עומס כבד על המערכות: קופות החולים מתקשות לעמוד בהיקף הבדיקות, והתוצאות מתעכבות; מפקדת אלון, האחראית על החקירות האפידמיולוגיות, נאלצת לתעדף את החקירות. ככה לא מנצחים מגפה. אפילו לא מפסידים לה בכבוד.
במקום להקדים ולקבל על עצמנו מגבלות קלות יחסית, שעשויות להגן עלינו, או לפחות להוריד קצת את נטל התחלואה עד שנבין יותר טוב איפה אנחנו עומדים ולאן מועדות פנינו, טרודים הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות באופן אובססיבי בסוגיות צדדיות, כגון שאלת יעילותם של החיסונים.
שרית רוזנבלוםדנה קופלהסוגייה המדעית החשובה הזו מחייבת תשובה, בעיקר מסיבות פרקטיות: אם החסינות שלנו דועכת, מנה שלישית של החיסון תסייע מיד בפתרון הבעיה. אם החיסון פחות יעיל נגד וריאנט דלתא, מנה שלישית לא תביא שום תועלת. בשלב זה אפשר לומר במידה רבה של ודאות כי הסיכוי של מחוסנים להפוך לחולים קשים נמוך משמעותית מאלה שלא התחסנו, ולכן החיסון עדיין מומלץ בחום לכל מי שהיסס עד היום.
עד אז, ראוי להתרכז במה שנמצא בשליטתנו, ולא במה שלא: לפעול להעלאת מספר המתחסנים, לחייב בידוד לכל החוזרים מחו"ל, כולל מחלימים ומחוסנים, להפעיל את התו הירוק בכל התקהלות, קטנה כגדולה, ולהיערך בדחיפות לעומס הצפוי על מערכת הבריאות. בקצב הנוכחי, הוא יגיע יותר מהר ממה שנדמה לנו.
- שרית רוזנבלום היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
