2 צפייה בגלריה
ראשי הקואליציה
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן , נועם מושקוביץ' דוברות הכנסת, שאול גולן)
הישראלים שנמצאים ברחובות קרוב לשבעה חודשים מבינים היטב את מה שהאופוזיציה טרם הפנימה: זו מלחמה על כל מה שיש לאדם בחייו - חירותו, תרבותו, רכושו, ביתו, עתיד ילדיו. הפסד הוא לא אופציה. אבל שאלה אחת טרם זכתה למענה: מה ייחשב ניצחון? ובמילים אחרות, מהן המטרות של המחאה נגד ההפיכה המשפטית?
זו שאלה קריטית שהזמן לנסח את התשובה עליה הוא עכשיו – מיד אחרי ביטול עילת הסבירות ולקראת המשך חקיקת ההפיכה. האנרגיה שסוערת ברחובות עלולה להתמסמס בן רגע עם הכרזה על "פשרה" פיקטיבית כלשהי, או לדעוך לאיטה כתוצאה מתרגילי מריחת זמן של הממשלה, תוך שיתוף פעולה מלא של אופוזיציה רופסת. כשמחאת 2011 עלתה על גדותיה ועברה את סף ההכלה של ממשלת נתניהו, באה לעולם ועדת טרכטנברג שחיסלה אותה הלכה למעשה. אותו דבר עלול לקרות גם למחאת 2023. בהיעדר סיפור מארגן ומטרה מוגדרת, המאמץ האדיר של הרחוב מתמקד אך ורק בבלימת יוזמות החקיקה. אם תושג מטרה זו לבדה – הפסדנו. אם ההפיכה הנוכחית תיבלם מבלי שיבוצעו רפורמות עמוקות במבנה השלטוני בישראל, גם אם יעברו שנה או חמש עד שזה יקרה – יהיה זה סופו של המפעל הציוני.
נקודת המוצא לניסוח מטרות המחאה צריכה להיות הבנה עמוקה של מטרות הצד השני. בראש ובראשונה יש להפנים שההפיכה אינה מדיניות נקודתית, כפי שאינה "תיקון מערכת המשפט". ההפיכה היא חזון כולל ומקיף להפיכת ישראל למדינה שכפופה לאידיאולוגיה דתית, שבה בעלי הכוח בוזזים את משאבי הציבור ועושים כרצונם בזכויותיהם וברכושם של כלל האזרחים. החלשת הרשות השופטת, ביטול עילת הסבירות, סירוס שומרי הסף וחיסול השירות הציבורי המקצועי הם רק אמצעי שמטרתו להבטיח שאף גורם לא יוכל לבלום את הוצאתו לפועל של החזון הזה.
לכן, גם אם המחאה תצליח לסכל את יוזמת החקיקה הנוכחית, יבואו ניסיונות נוספים תוך שימוש בטקטיקות אחרות. המטרה של מקדמי ההפיכה אינה לשנות את מערכת המשפט, אלא להפוך את ישראל ל"דמוקרטיה חלולה" – שגם אם יש בה בחירות, בתי משפט ותקשורת, כולם נשלטים על ידי הממשלה. המטרה הזו מקודמת שנים ארוכות במגוון אמצעים ותמשיך להיות מקודמת גם אם החקיקה תיעצר. זו אינה גחמה או יוזמה מקומית אלא תפיסת עולם וחזון פוליטי כולל.
הניסיון לשנות את פניה של ישראל מובל על ידי גורמים משני סוגים: האינטרסנטי והאידיאולוגי. לראשון משתייכים ח"כים שמרוכזים בעיקר בליכוד ובש"ס, שמבינים שלטון כבעלות על הכוח הפוליטי וכיכולת להעניק טובות הנאה חומריות בתמורה לתמיכה. מבחינתם, ניצחון בבחירות פירושו כוח מוחלט. הם חותרים לניצול משאבי הציבור לתועלת אישית, מינוי מקורבים, תפירת מכרזים וקידום אינטרסים אישיים. עבורם, מינהל תקין ושלטון החוק הם הגבלות חצופות, התערבות אנטי-דמוקרטית של אליטה מתנשאת. חוקי ההפיכה – סירוס שומרי הסף, חיסול הביקורת השיפוטית על הממשלה וביטול הנורמות של מינהל תקין – הם עבורם הסרת החסמים ופתיחת הדרך לשלטון של שחיתות, חסות והענקת הטבות בתמורה לתמיכה פוליטית מהסוג שקיים במדינות עולם שלישי.
סיכום יום הצבעה לביטול עילת הסבירות
אם אלה מספקים את הגייסות הפרלמנטריים לקידום ההפיכה, האדריכלים שלה הם הגורמים האידיאולוגיים של הציונות הדתית (שראויה להיקרא ה"ציונות" הדתית. ראו להלן). אנשי המגזר, ובראשם הנהגת הימין המתנחלי, הם אלה שהגו את ההפיכה, הכינו את הקרקע לביצועה ומובילים כעת את יישומה. כפי שהדגימה הפגנת הימין ביום ראשון, התמיכה הציבורית בהפיכה מגיעה אף היא בעיקר מהמגזר הדתי-לאומי: זהו המנוע הרעיוני, הארגוני והפוליטי שמאחורי המשבר ההיסטורי שבו אנו מצויים.
עבור אנשי הציונות הדתית, ה"רפורמה" לא משרתת אינטרסים קצרי טווח, אלא מהווה את חוד החנית באסטרטגיה מהפכנית כוללת שמטרתה לשנות מן היסוד את אופיה של מדינת ישראל כפי שהגו אותה אבות הציונות ומימשו אותה המייסדים. מאז קום המדינה לא היה זרם רעיוני שהיווה סכנה מוחשית כל כך להמשך קיומו של הפרויקט הציוני ושחתר תחת תפיסות היסוד של הציונות – על כל זרמיה, מימין ומשמאל – כמו "הציונות" הדתית.
תוכנית העבודה שמקדמת הציונות הדתית אינה כפייה דתית במובנה המסורתי. נכון יותר לכנותה דת פוליטית. המטרה אינה כפיית הדת על היהודים אלא כפיית היהדות – בגרסתה הפולחנית, האורתודוקסית, הלאומנית, השוביניסטית, הגזענית והוולגרית – על מדינת היהודים. הדת הפוליטית לא עוסקת בהחזרה בתשובה, בכפייה על חילונים לקיים מצוות או לבקר בבית כנסת. מה שמעסיק אותה הוא המרחב הפוליטי ונורמות ההתנהגות של הציבור.
על פי הדת הפוליטית של הציונות הדתית, צריכים מוסדות המדינה, חוקיה והמרחב הציבורי שלה להתעצב על פי תפיסת עולמה. האתוס הלאומי, שמתבטא בתרבות הציבורית, במערכת החינוך, בצבא, בסמלים ובטקסים, צריך להיות האתוס הלאומני-דתי של הציונות הדתית. אם אבות הציונות רצו מדינת לאום כדי שהיהודים יוכלו להיות עם ככל העמים, אלה רוצים מדינה שהיא ממלכת כהנים וגוי קדוש. זו המקבילה היהודית לדת הפוליטית של האחים המוסלמים, של האוונגליסטים האמריקנים, ההינדוטבה ההינדית והריאקציה הקתולית במרכז ומזרח אירופה. זהו החוט המקשר בין מתקפה רבתי על זכויות נשים, להט"בים ומיעוטים, חיזוק בתי הדין הרבניים, החלפת נורמות משפטיות מודרניות בנורמות הלכתיות, השקעת משאבים אדירה בהשתלטות על תכני מערכת החינוך החילונית, הדתה של המרחב הציבורי ושינוי אופיו של צה"ל.
בליבת הפרוגרמה הפוליטית של הציונות הדתית מצוי מפעל ההתנחלות והנישול, שמהווה את הפרויקט הפוליטי העיקרי של הקבוצה הזו יותר מ-50 שנה. מפעל לאומי בסדר גודל עצום כמו ההתנחלויות, שאין לו שום הצדקה במונחי אינטרס לאומי (לא ביטחוני, לא כלכלי, לא מדיני ולא חברתי) ניתן להגנה רק באמצעות הדת הפוליטית.
ברמה המעשית מהווים שלטון החוק, בג"ץ ושומרי הסף מכשול בפני מימושן של תוכניות העבודה המוצהרות של קבוצה זו: מתן הטבות מפליגות למתנחלים, חלוקה של קרקעות מדינה חינם אין כסף, גזל קרקע של פלסטינים, טיפוח מערכת חינוך אוטונומית ופוליטית והפעלת אלימות כלפי ערביי השטחים. רבים מהדברים הללו מתרחשים כבר עכשיו. אולם ההפיכה המשטרית תאפשר העצמה והרחבה שלהם, מבלי שייוותרו גופים שיוכלו לבלום או לרסן זאת.
רוב הישראלים, בתוכם גם לא מעט שומרי מצוות, חפצים במדינה מודרנית וחופשית ולא בממלכת יהודה של הרב קוק ויורשיו. פרויקט הדגל של הציונות הדתית – ההתנחלות ונישול הערבים – לא הצליח לפרוץ את גבולות המגזר. ההתנחלות בגבעות התקבעה, אך ההתנחלות בלבבות נכשלה.
בשיח השקרי והמעוות שמתנהל כיום בישראל מהבהבת אמת אחת: ההתנתקות אכן הייתה קו פרשת מים מבחינת הציונות הדתית. זו הייתה נקודת הזמן שבה הבינה קבוצת מיעוט המונה בסך הכול 7% מהאוכלוסייה שההתנחלויות היו ונותרו פרויקט מגזרי של הימין הדתי ושהציבור הישראלי מעדיף את שלמות גופם ונפשם של חיילי צה"ל על פני היאחזות ביישובים קטנים ומפונקים שבנו להם בני הציונות הדתית על חוף הים, מרחק קצר מעזה.
מסקנתם מההתנתקות הייתה שעליהם להשתלט על מוקדי הכוח בישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה חלולה שבה יוכלו לשלוט ולהשליט את ערכיהם המנוגדים בתכלית לערכי הרוב. מערכת המשפט סומנה על ידם כבר מראשית הדרך כאויב הגדול מכולם, מהסיבה הפשוטה שהיא הגורם היחיד שמחזיק בכוח לבלום את המהלך שהם מקדמים לשינוי דמותה וזהותה של ישראל.
מכל זה נובעות שתי מסקנות קריטיות. הראשונה היא שהצלחת המחאה תלויה בשינוי פוליטי: מחאה יכולה להשפיע על מדיניות נקודתית ולשנות שיח ציבורי, אבל לא לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים. הניצחון בקרב על החקיקה עלול להתגלות כתבוסה במערכה על המדינה. מכאן יוצא שמחאת הרחוב חייבת להיתרגם להיערכות פוליטית – הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. השנייה היא שאין אפשרות לחזור למציאות שהתקיימה לפני ניסיון ההפיכה: אל מול יוזמת הימין חייבים להציע חזון ליברלי חלופי ושינוי במבנה החוקתי של מדינת ישראל, שלא יאפשר למיעוט אנטי-דמוקרטי דורסני להשליט את ערכיו על כלל הציבור.
עם ביטול עילת הסבירות הגיעה העת לעבור מבלימה להתקפה. צריך ואפשר להפיל את הממשלה הרעה והבלתי-לגיטימית הזו. מרי אזרחי, שביתות וסירוב הם צו השעה. המטרה אינה עוד ממשלת "שינוי" ושיתוק שתמשוך זמן ותשיג "פשרות" עקרות עד הפרק הבא בהפיכה. פשרה אינה מטרה; היא התוצאה של הניסיון להכיל מטרות שונות.
ד"ר מאיה מארקאל מול המטרה הברורה של הממשלה, ישראל החופשית חייבת להציב מטרה ברורה: ממשלה רחבה שתבצר את היסודות הדמוקרטיים והליברליים של ישראל לדורות, כדי להבטיח שניסיון הפיכה כזה לא יהיה אפשרי עוד. ובצד זאת: מהלך להפרדת דת ומדינה, רפורמה במערכת החינוך שתקשור בין מימון ובין חינוך דמוקרטי, שוויון כלכלי בנטל. בשלבים הבאים יצטרך לשוב לקדמת הבמה גם הדיון על פינוי התנחלויות וחתירה להצבת גבולות קבע לישראל. אם מנהיגי האופוזיציה הנוכחיים, בני גנץ ויאיר לפיד, אינם בשלים להוביל עמדה נחושה וברורה כזו, צריך להחליף אותם בהנהגה חדשה.
מובילי המחאה לא צריכים להירתע מחידוד מסרים והצבת יעדים ברורים. אל להם לחשוש מכך שהצבת מטרות ברורות תרחיק כמה אלפי אנשים שאולי אינם מרוצים מהסגנון של הממשלה או חוששים מהקרע בעם, אבל מוכנים להשלים עם רבות מהתוכניות המהותיות של הממשלה. הקרע הוא עובדה קיימת והוא מהותי ויורד לשורש קיומנו כאן. אי אפשר עוד לטשטש אותו.
פרופ' אסף שרון 75 שנים הן פרק הזמן המקסימלי שבו ניתן להימנע מהכרעה לגבי זהותה של מדינת ישראל, והגענו לצומת היסטורי שבו כל אזרח נדרש לבחור צד: מדינת דת לאומנית או מדינה דמוקרטית וחופשית; מדינת עולם שלישי מסואבת ונחשלת או דמוקרטיה ליברלית משגשגת. ההכרעות שיתקבלו בימים ובחודשים הקרובים יקבעו באילו מהדרכים נצעד מכאן. האחריות להבהיר לציבור שאלו החלופות הניצבות בפניו מוטלת כיום על מובילי המחאה שמוצאים את עצמם בנקודת הכרעה בהיסטוריה היהודית והציונית. בהיעדר הנהגה פוליטית שנוטלת על עצמה את האחריות לאירוע המכונן הזה – היא מוטלת עליכם. היו אמיצים.
- פרופ' אסף שרון הוא מרצה בחוג לפילוסופיה וראש תכנית פכ"מ באוניברסיטת תל אביב. עמית בכיר במכון מולד; ד"ר מאיה מארק מאוניברסיטת בן גוריון עוסקת בהיסטוריה פוליטית ומשפטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
