נתניהו על הסכם הגז המתגבש
(צילום: נדב אבס )
היום (חמישי) לפני 11 שנים הגיעו ישראל וחמאס להסכמה על מה שהפך בהמשך החודש באופן רשמי לעסקת שליט. זו הייתה עסקה מבישה שעליה חתום ראש הממשלה דאז וכיום גדול מבקרי עסקת הגז הנרקמת בין ישראל ללבנון, בנימין נתניהו. העסקה הייתה חסרת תקדים בתולדות המשאים ומתנים על עסקאות לשחרור שבויים מבחינת מספר המשוחררים (1,027 בתמורה לחייל אחד, גלעד שליט) ובעיקר מבחינת זהותם. 280 מבין המשוחררים היו כאלה שנשפטו למאסרי עולם בגין פעולות טרור נגד ישראלים. כאלה שנחשבים עם "דם על הידיים", רבים מהם גורשו מהגדה המערבית לרצועת עזה ולחו"ל מאחר שנחשבו עדיין לסכנה עבור ביטחון ישראל.
העסקה הזו שינתה את פניו של חמאס בלא מעט מישורים: ראשית, היא העניקה דחיפה עצומה לפופולריות של הארגון והעניקה לכאורה הוכחה ל"צדקת הדרך" שלו - כלומר, שהישראלים נכנעים בפני כוח וטרור. שנית, בגלל שחרור רבים כל כך מקרב מנהיגי חמאס רבים, התחלפה לה הנהגת הארגון בשנים שלאחר מכן - ובראש התנועה בעזה עומד כיום מי שנחשב אז לבכיר האסירים המשוחררים, יחיא סינואר. סינואר לא לבד. שלל עמיתיו - כמו רווחי מושתהא ואחרים - הפכו לבכירים במנגנונים הצבאיים של חמאס ברצועה. בעזה הוקם "מטה הגדה", שמאויש כולו במשוחררי עסקת שליט. הם עסוקים מסביב לשעון בהכוונת ומימון פיגועי טרור בגדה המערבית בעודם יושבים ברצועת עזה. כמה מהמשוחררים האחרים שחזרו לבתיהם בגדה, שבו לבצע פיגועי טרור פיזית ולא הסתפקו בהכוונה מרחוק.
לפיד מגיב לנתניהו
(צילום: רועי אברהם, לע"מ )
לכל אלה אחראי אדם אחד שלחץ ודחף לעסקה הזו: נתניהו. קודמו, אהוד אולמרט, התנגד לכך בתוקף וסירב לדרישות חמאס. לא מעט דיווחים בתקשורת טענו שנתניהו עשה זאת לא רק על מנת להביא לשחרורו של שליט, אלא גם על מנת להביא לסיום המחאה החברתית. קשה לומר. מה שברור הוא שמדינת ישראל בראשותו נכנעה לתכתיב של חמאס, שדרש שחרור של כ-1,000 אסירים כמעט מהרגע שבו נלקח שליט בשבי, חמש שנים וארבעה חודשים לפני כן. חמאס לא שינה את דרישותיו, בעוד נתניהו, במילים הכי פשוטות, התקפל. האיש שלכאורה "יודע לדבר עם הערבים" התגלה במערומיו, ונתן לחמאס את מבוקשו. החגיגות שעשה הארגון בגדה בימים שלאחר מכן היוו הוכחה מוחצת עד כמה הלכה ישראל רחוק לקראת חמאס במשא ומתן, שהתנהל בתיווך מצרי וגרמני.
האם זו הייתה מעידה חד פעמית? לא ממש. נתניהו התקפל בפני כוח - או יותר נכון, טרור - יותר מפעם אחת, לפני ואחרי עסקת שליט. בעקבות אירועי מנהרת הכותל בסוף ספטמבר 1996 (17 חיילי צה"ל נהרגו אז, וכמאה פלסטינים) הגיעו ממשלת ישראל בראשות נתניהו ואש"ף בראשות יאסר ערפאת ל"הסכם חברון", שכלל נסיגה ישראלית משטחים גדולים באזור חברון וחלוקתה לאזורי H-1 ו-H-2. באירוע אחר, שנודע בשם "משבר המגנומטרים", ביולי 2017, לאחר גל טרור וירי רקטות מעזה לעבר ישראל וכמובן הפגנות אלימות וסוערות, החליט נתניהו להורות על קיפול גלאי המתכות שהוצבו בכניסה להר הבית (לאחר פיגוע קשה שהיה שם, שבו נרצחו שני שוטרים ישראלים).
אין בכל אלה לומר שההסכם ש(אולי) נרקם בין לבנון וישראל סביב שדות הגז, הוא טוב. ממעקב אחר הפרסומים השונים (אני מודה שעמוס הוכשטיין, המתווך האמריקאי, לא חלק עימי את הפרטים), נראה שישראל הלכה כאן כברת דרך לקראת לבנון, או במילים אחרות, עשתה ויתורים גדולים מאוד. יש מי שיאמר התקפלה. סביר מאוד שהחשש מעימות מזוין עם חיזבאללה היה חלק מקבלת ההחלטות בישראל, ובשל כך, מדינת ישראל תפסיד סכום כסף לא מבוטל. אך צריך גם להצביע על היתרונות: ייצוב הזירה המדינית מול לבנון, תחילת עבודה ב"כריש", בסביבה שקטה שתעניק הכנסות משמעותיות לקופת המדינה, ובנוסף - יצירת תלות לבנונית בשדות הגז ואפילו מראית עין של הסכם בין המדינות הוא שינוי משמעותי. סביר גם שחיזבאללה, שמאז 2006 נזהר מאוד מלהיגרר לעימות מזוין עם ישראל, ייזהר כעת אפילו עוד יותר. ועדיין, מדובר בוויתור שעשתה ישראל לטובת לבנון, בעיקר מתוך ההבנה ששקט עדיף - כלכלית וביטחונית.
אולם למי ששכח, לפיד בוודאי לא היה הראשון לעשות זאת וכנראה לא האחרון. הפלא ופלא, מתברר שממשלות ישראל בעבר, גם אלה בראשות נתניהו, העדיפו לעשות פשרות במשא ומתן מול ארגוני טרור ואפילו להיכנע לדרישותיהם, כאשר מדובר היה בחיי אדם. במקרה של שדות הגז אין מדובר בחיי אדם, רק בכסף. ועדיין אף אחד, כולל מעריציו של נתניהו, לא היה רוצה למצוא את מדינת ישראל בעימות חזיתי מול חיזבאללה - שיעלה בחייהם של מאות, אם לא אלפים, ובפגיעה קשה בכלכלה הישראלית.
