העומס בבתי החולים בעקבות גל התחלואה בנגיף הקורונה הולך ומחריף, וראשי מערכת הבריאות מזהירים מקריסה של בתי החולים. קבינט המומחים הלאומי קבע לפני מספר ימים כי "לא ניתן ולא סביר להמשיך במסלול הקיים".
במציאות זו, כאשר עיקר העומס על בתי החולים נובע ממי שבחרו שלא להתחסן כנגד נגיף הקורונה, נשמעות קריאות להביא בחשבון, בתעדוף מתן הטיפול הרפואי, את העובדה כי החולה בחר שלא להתחסן. הטיעון הוא שבמצב חירום ומחסור, מי שהיה יכול לקבל חיסון חינם ובחר מרצונו החופשי שלא לקבלו, אינו יכול לקבל עדיפות במתן הטיפול הרפואי, כאשר הוא יכול היה בקלות למנוע את מחלתו הקשה. האם מדיניות זו חוקית וחוקתית? התשובה היא – לא!
רק שיקולים רפואיים
ההסדר החוקי המשמעותי ביותר ביחס לעקרונות הטיפול בחולים בישראל הוא חוק זכויות החולה, שמטרתו "לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". סעיף 3 לחוק קובע כי "כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל". עוד קובע החוק כי טיפול רפואי צריך להינתן בדרך שוויונית ללא אפליה, ורק שיקולים רפואיים יכולים להצדיק הבחנה בין חולים. סעיף 11 לחוק קובע כי מצב חירום רפואי או סכנה חמורה על הרופא לטפל בחולה "ככל יכולתו".
הסדרים משלימים מצויים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולפיהם כל שירותי הבריאות בישראל יינתנו, לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המטופל. עוד נקבע כי שירותי הבריאות בישראל יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם.
פרופ' אש: "הלא-מחוסנים מעמיסים על בתי החולים"
(צילום: ליהי קרופניק, נוויל האריס)
כלומר, מההסדרים הקבועים בחוק כיום עולה שאין אפשרות להביא בחשבון שיקולים שאינם רפואיים טהורים, כגון העובדה האם חולה בחר שלא לקבל חיסון, בהחלטה על מתן טיפול רפואי לחולה. רופא בישראל מחויב להעניק טיפול רפואי לחולה על בסיס שיקולים רפואיים בלבד של הצלת חיים ובהתאם לרצונו של החולה.
על פי החוק, עצם העובדה כי החולה תרם במעשיו למצבו הרפואי הקשה, כגון מעשן כבד, שובת רעב או מי שניסה להתאבד, אינם שיקול רלוונטי במתן הטיפול הרפואי. רק שיקולים רפואיים של מתן הטיפול הטוב ביותר האפשרי לשם הצלת חיים, לצד רצונו של החולה, הם שיקולים רלוונטיים.
במצבי חירום ומחסור: מתי כן אפשר לתעדף?
החוק קובע כי יש להעניק טיפול מציל חיים לכל אדם בישראל ללא אפליה ובאופן שוויוני. ואולם הדילמה הניצבת היא תעדוף במתן טיפול במצבי קיצון. במציאות של משאבי טיפול מוגבלים, כגון מכונות הנשמה ואקמו ומשאבי טיפול נמרץ, על משרד הבריאות לקבוע סדרי עדיפויות.
ואכן, עם פרוץ מגפת הקורונה, באפריל 2020, הקים משרד הבריאות ועדה ציבורית לתעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה. בין חברי הוועדה היו המשנה (דימ') לנשיאת בית המשפט העליון השופט סלים גובראן, פרופ' אברהם שטינברג יו"ר משותף של המועצה הלאומית לביואתיקה, פרופ' יהונתן הלוי, פרופ' עופר מרין, תא"ל אייל קרים הרב הצבאי הראשי ועוד מומחים מתחומים שונים.
הוועדה קבעה כי ההקצאה של משאבי הטיפול הרפואי, כגון מכונות הנשמה ואקמו, תהיה על בסיס הסיכוי המרבי להצלת חיים בהתחשב במצבו הבריאותי הכולל של החולה. הוועדה קבעה כי רק סיכוי השרידות הרפואית הם רלוונטיים, ואסור להתחשב בשום שיקול אחר המבדיל בין בני אדם.
על כן, נקבע כי במקרה חירום של מחסור בציוד רפואי יש להעניק טיפול לחולה שיפיק מהטיפול את התועלת הרפואית הרבה ביותר להצלת חייו, ולכן חולה שכזה קודם לאלו שיכולים לשרוד גם ללא הטיפולים מצילי החיים, ולאלו שהסיכויים הרפואיים שלהם – גם אם יינתן להם טיפול מציל חיים – קלושים.
עוד קבעה הוועדה כי יש לבצע הערכה מחודשת של דרגת עדיפות למתן טיפול כל 24 שעות, אצל חולים הממתינים להתקבל לטיפול נמרץ או להנשמה, וכן לבצע הערכה מחודשת לסיכויי השרידות של החולה בטיפול נמרץ לאחר כ-10 עד 14 ימים מתחילת הטיפול.
הגבלת טיפול תדרוש חקיקה ייעודית, שספק אם תהיה חוקתית
עולה כי אין כל בסיס בחוק ובנהלים של משרד הבריאות להגבלת טיפול רפואי ממי שבחר שלא להתחסן כנגד נגיף הקורונה, רק משום שאינו מחוסן. השאלה אם אדם התחסן או לאו, כשלעצמה, איננה רלוונטית למתן הטיפול הרפואי. רק שיקולים רפואיים טהורים של שרידות והצללת הטיפול הם הרלוונטיים לפי החוק.
כללים אלה אף מובילים לכך שלעתים מי שאינו מחוסן אף יזכה לעדיפות במתן טיפול רפואי, ככל שהעדר נוגדנים בגוף לנגיף הקורונה יכול להעיד על סכנה רפואית חמורה יותר, המחייבת טיפול אינטנסיבי ומהיר יותר.
במידה במשרד הבריאות אכן יבקש להגביל מתן טיפול רפואי למי שאינו מחוסן, ונראה כי הסיכויים לכך קלושים עד אפסיים, יש לעשות כן בחקיקה ייעודית ומיוחדת, וספק רב אם חקיקה מסוג זה, המשלבת בטיפול רפואי מציל חיים שיקולים שאינם רפואיים, תעמוד במבחן החוקתי בבג"ץ.
עידוד התחסנות היא צו השעה, ואולם עקרון כבוד האדם וקדושת החיים אינם מאפשרים במדינה דמוקרטית "להעניש" באמצעות טיפול רפואי חסר את מי שבחר שלא להתחסן. על המדינה למצוא דרכים אחרות לשם עידוד התחסנות.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, הפרשן המשפטי של אולפן ynet ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי אוניברסיטת רייכמן - המרכז הבינתחומי הרצליה.
