אופייה של חברה וסט הערכים המעצבים אותה נמדדים בריבוי מילים ומונחים נרדפים לנושא שהוא בליבת הקיום שלה. בתרבות היהודית והישראלית המחלוקת זוכה למקום של כבוד. כמעט 20 מילים נרדפות יש לנושא זה. רבים מהוגיה ראו במחלוקת נדבך משמעותי של התרבות. הם לא נבהלו מערכים סותרים. עולם דיאלקטי היה נר לרגליהם. לא בכדי התלמוד העוסק בבירור של ערכים והיבטים משפטיים נכנס לקנון היהודי למרות - ואולי משום - שאין בו תשובות והכרעות.
מה קרה לנו, אם כן, עד שאיננו יכולים לראות ולהכיל את עמדות הצד השני? כיצד קרה שוויכוח כה משמעותי לעתידה של ישראל סביב מערכת המשפט נצבע בצבעים של שחור ולבן? איך התגלגלנו מעולם של חילוקי דעות לחברה מתנצחת רוויית שנאה? כיצד דמויות מופת כמו אל"מ זאב רז ועו"ד דוד חודק, שהיינו רוצים לראות כמותם בעולם הפוליטי, מאיימים או קוראים לאחוז בנשק?
יישור הקו של מתנגדי הרפורמה בשם כל העולם וסגנו, והיומרה לדבר בשם כל הרופאים, ההייטקיסטים ואנשי המילואים, גורמת לצד השני, הכולל אף הוא יוצאי סיירות, רופאים, נשים ואנשי הייטק, ליישר קו במקום להקשיב ולהכיל את העמדות השונות. הרי ניצחון מוחץ של אחד משני הצדדים לא יועיל לחברה הישראלית ויהווה ניצחון פירוס.
כדי לצאת מהמבוך והמלכוד שבו אנו נמצאים, מצדדי הרפורמה חייבים להפסיק להתחשבן עם המוסר הכפול שמתגלה בימים אלו; להתעלם, גם אם זה קשה, מהעוול שנעשה בימי ההתנתקות לעשרות שהושמו במעצר ימים רבים; להניח בצד את הסכם אוסלו שהוכרע על חודו של קול אחד. הגיע העת לנקות את השולחן מעוולות העבר, לשבת ולברר את הרבדים העמוקים של הוויכוח בינינו כאשר הרפורמה היא רק הביטוי לכך.
(צילום: טל אזולאי)
כל צד חייב לצאת ולהסתכל על עצמו מבחוץ. מתנגדי הרפורמה הרבים חייבים לקבל שהבעיה אינה טמונה באישיותם של השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן. הם הרי משקפים כשני מיליון מצביעים הרואים את בית המשפט העליון כמקדם בעיקר ערכים ליברלים הרחוקים מהסנטימנט היהודי הלאומי שבוער בקרבם כמו אש, ואין זה משנה אם זה נכון אמפירית. מה שחשוב לענייננו שזו תחושתם. לכך שותפים גם אנשי כלכלה, רופאים ואנשי מילואים. צריך להפסיק להלין על כך שהמדינה שינתה פניה. היא משתנה דמוגרפית, חברתית ומעמדית. הפגנות ואיומים לא ישנו עובדה זו. אין חלופה מאשר לשבת יחד ולשקלל בין ערכים אוניברסליים לבין ערכים יהודיים ולגבש תעודת זהות משותפת. אולי כך תימנע החקיקה החפוזה והגורפת.
מוטי שקלארמאידך האחריות למצב שבו אנו נמצאים רובצת בעיקר על הממשלה. היא צריכה לאמץ את מידת הענווה. ממשלה שרוצה לקדם את הזהות היהודית של המדינה - כפי שהיא מכריזה השכם וערב - ודאי מודעת לכך שהפרדת רשויות היא חלק בלתי נפרד מסט הערכים היהודי. היהדות תמיד אימצה ערכים אוניברסליים וניהלה שיח מתמיד עם התרבות הכללית. בית המשפט, בהקשר זה, אמור לשקף גישה זו ואין לראות בו אויב. אם רוצים לשמר את המתח המובנה הזה אי אפשר לנקוט צעדים חד-צדדיים מהר ועכשיו. חייבים לנהל שיח בנדון.
החברה הישראלית בנויה מזרמי עומק תרבותיים השונים זה מזה. ייתכן שהמשבר הקשה שבו אנו נמצאים מהווה חלון הזדמנויות לבירור העמדות הערכיות של הזרמים השונים. נדמה שנכון להעניק למדינת ישראל, לקראת יום העצמאות ה-75 שלה, הזדמנות להתחדשות וריענון. לשם כך צריכים לאמץ מחדש את הגישה הנכונה למחלוקת כפי שבאה לידי ביטויי בין בית הלל לבית שמאי. כדאי גם לאמץ את דברי אורי אליצור ז"ל בשם אמו: "אל תאמין למי שמתאר עולם שהכול בו שחור או ורוד".
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
