את נאומו אחר הצהריים (שישי) לא נשא חסן נסראללה מתוקף תפקידו כמזכ"ל חיזבאללה בלבד, אלא כנציג כל מחנה ההתנגדות המזרח-תיכוני בהנהגת איראן. במוקד הדברים שאמר עמדה טפיחה עצמית על השכם ברקע הצלחת המחנה הזה לבסס את מעמדו כמכתיב סדר היום במזרח התיכון: הרי עד לפני חודש עוד התמקד השיח האזורי בקידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, נושא שכמעט והתפוגג ופינה מקומו לעימות היסטורי.
מעבר להתמוגגות מהעובדה שעיני כל העולם היו נשואות למוצא פיו, הקפיד נסראללה להציג את עצמו כמי שממוקם בצד הנכון של ההיסטוריה. חמאס, שותפיו למחנה, הסבו לישראל את אחת המהלומות העזות שספגה מאז הקמתה ולדבריו חיזבאללה עצמו "נשא תרומה" בדמות התכתשות מתמשכת שמרתקת כוחות רבים של צה"ל לחזית הצפונית. הביטחון העצמי שלו בא לידי ביטוי בתשבחות נטולות זהירות מתבקשת שהרעיף על המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה שתקפו בסיסים אמריקנים.
ועדיין, לצד ההתבשמות העצמית, הרטוריקה המתלהמת והבוז לישראל - לרבות ההנאה שהוא מפיק מהשימוש החוזר במוטיב "קורי העכביש" - היה הנאום מלווה בזהירות בכל הנוגע להתחייבות להחרפת מהלכים נגד ישראל. נסראללה אמנם הבהיר שמעורבות חיזבאללה בעימות לא הסתיימה, אולם בה בעת הדגיש שהארגון נשא קורבן כבד (57 הרוגים) וכי עצם פעילותו במהלך החודש האחרון כבר יכולה להיחשב "דבר גדול". ביטוי אחר לגישתו הזהירה גולם דווקא בביטול המזלזל כביכול שנקט – שוב ושוב - כלפי נוכחות נושאות המטוסים האמריקניות באזור, אמירה שהמחישה בהפוך על הפוך שהוא ואיראן דווקא מתייחסים אליהן בכובד ראש.
ברחבי המזרח התיכון יתקבל נאום נסראללה באופנים שונים, כל אחד לפי תקוותיו וחרדותיו. לבנון, מבועתת מדחיפת המדינה הבלתי מתפקדת ממילא למערכה הרסנית, עשויה לשחרר אנחת רווחה מסוימת, כלומר היאחזות ברמיזות שלפיהן נסראללה לא נחוש בכל מחיר להמיט על ביירות את גורלה של עזה החרבה. במשטרים הערביים הנאום חידד חרדה עמוקה שהתפתחה בקרבם בחודש האחרון מפני התרחבות גיאוגרפית של המערכה שתביא לערעור מעמדם ולחיזוק כוחה של איראן באזור.
בקרב הפלסטינים, ובמיוחד חמאס, הוא יתקבל בחוסר התלהבות בלשון המעטה. הציפייה הייתה להבטחות נחרצות, ובעיקר למעשים דרמטיים, שיקלו את הלחץ הגובר על עזה ויגבילו את המהלך הישראלי שתכליתו הכחדת השלטון ברצועה. בראיון לפני כשבוע התפתל אחד מראשי חמאס, מוסא אבו מרזוק, כשהסביר בזהירות שחיזבאללה יכול לעשות יותר. אם אכן ימשיכו חיזבאללה ואיראן לדבוק ברף הפעילות הנוכחי נגד ישראל גם כאשר תחריף המלחמה בעזה, סביר שיתעצמו ההתפתלויות ואף ילוו בביטויי תסכול פומביים נגד נסראללה.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צאבל מבחינת ישראל אסור שהתוכן הזהיר של הנאום ינסוך תחושה אופטימית כלשהי. בניגוד למאזינים מן השורה, ראוי שכלל מקבלי ההחלטות וגורמי הביטחון יימנעו מהבנת הנאום כחלבי, קל וחומר כביטוי לחששות ועכבות של נסראללה. 7 באוקטובר, כזכור, לימד את ישראל שיעור כואב בצניעות בכל הנוגע להערכת כוונות האויב.
מעבר לחשד הבסיסי שלפיו מדובר בהונאה אסטרטגית, הכרחי להתמקד בהבהרת נסראללה שלפיה תגובותיו ייגזרו מאופי המערכה בעזה. אם זו תלווה בפגיעות דרמטיות בחמאס, ובראשן חיסול בכיריו, אפשר שחיזבאללה יחוש הכרח להגביר את עוצמת מהלכיו, דבר שבמהירות עלול להוביל להסלמה רחבה בחזית הצפונית - "טעות" שכזכור הוא כבר עשה ב-2006, ואין כל ערבות שלא תיווצר דינמיקה שתתעל אותו אליה שוב.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
