בשבועות שחלפו מאז תחילת המלחמה ב-7 באוקטובר, עיר הנופש אילת הכפילה את מספר התושבים שלה. תחילה הגיעו לכאן מי שפשוט נמלטו מביתם, אחר כך הגיעו תושבי העוטף ויישובי הצפון שפונו מבתיהם בהוראת המדינה. גם כאן לא כולם זוכים לקבל את אותם התנאים, גם כאן יש סוג של מעמדות: מי שפונו על ידי המדינה זכאים למלון במימונה; מי שפינו את עצמם ולא ממש עומדים בקריטריונים - בעיקר מנסים לשרוד.
משבר הפליטים באילת
(צילום: אמיר אוחיון, ניר כהן (שוקו))
"אני מחפשת דירה קטנה, אפילו חדר וחצי אם יש לכם, כל דבר במחיר סביר", מתחננת שירה ממושב שדה נחמיה שמסתובבת בחוף עם עגלת תינוק וטלפון צמוד לאוזן. "כבר יומיים אני מצלצלת למתווכים באילת ובקיבוצי הסביבה. אנחנו שייכים למועצה אזורית גליל עליון ומיד כשהתחילה הלחימה ביקשו מאיתנו להתפנות. שבוע וחצי היינו בעין גב וזה היה מאוד יקר אז החלטנו לרדת לאילת, אבל גם פה אנחנו לא עומדים בעול הכלכלי. בגלל קילומטר אחד אנחנו לא מוגדרים 'מפונים' אלא 'מתפנים', והכסף מתחיל להיגמר".
אושרית עמר משדרות נמצאת פה עם ארבעה ילדים. הבעל, מ"פ במילואים בחברון, הגיע בסוף השבוע ל-24 שעות וחזר לשטח. "רצחו לנו אנשים מתחת לבית, היה לנו נס", היא מספרת. בתחילה ברחו משדרות לגור אצל בני משפחה בירושלים, וכבר שבועיים שהם באילת, מנסים להתאקלם. "זה לא פשוט לגור בחדר מלון עם שלושה ילדים קטנים ותינוק, אבל מסתדרים. יש פה מלא אנשים טובים. אני אסתדר פה גם עוד חודש או חודשיים - רק תבטיחו לי שכשאני חוזרת אין חמאס".
מה הכי קשה?
"הבעיה זה הילדים. אין להם מסגרות והם מטפסים על הקירות. במלון משתדלים, ובעירייה התחילו להפעיל ימי לימודים, אבל אני בלי אוטו והילדים שלי לא מוכנים לעלות לבד על ההסעה".
"לא באנו לנופש, רק תדאגו לילדים"
תשע בבוקר. הטיילת של אילת עוד שקטה. רק אריק, תושב העיר ובעל עסק לאטרקציות ימיות, פותח את הבוטקה ומציע לנו קפה. "לא זוכר תקופה כזאת", הוא אומר, "העיר מפוצצת באנשים, אבל זה לא חבר'ה שבאו לנפוש. כולם פה בחוסר ודאות וכל שקל חשוב. יש קצת עבודה כי הילדים חייבים לנקות את הראש, אז ההורים מביאים אותם מדי פעם לאטרקציות. חתכנו את המחירים בחצי ולא משתלם לפתוח, אבל מה, לא נשמח את הילדים? השבוע הרמנו בחוף בת-מצווה, מחר כנראה חתונה. גם אנחנו בצו 8. אנשים לא מבינים שאילת הפכה לעיר מקלט".
הכותרת
להפוך את עזה ל"שטח B נחות" | היום שאחרי המלחמה עפ"י יעקב נגל
19:59
גם שרון ממושב ניצן שבדרום יצא יחד עם הבת הקטנה והכלבה ג'סי לסיבוב בטיילת. לפני שבועיים נמלטו מהבית. תחילה לנו בחאן בחצבה, ואז הגיעו לאילת יחד עם שאר מפוני העוטף. "אנחנו פליטים על מלא", מבהיר שרון, "זה לא פשוט. הילדים לא במסגרות, יש הרבה חרדה, אבל אנחנו לא מתלוננים. שיכנו אותנו במלון טוב ואני לא מחפש שיחליפו לי מצעים ויפנקו אותי. לא באנו לנופש. רק מבקש שמישהו ידאג לילדים".
החנויות על קו הטיילת מתחילות להיפתח. העיר אומנם עמוסה באנשים ובתי המלון מלאים עד אפס מקום, אבל אווירה של חופש אין פה. בטח לא של קניות. איתן, בעלים של חנות משקפיים, כבר תרם 3,000 זוגות למפונים בבתי המלון. כמו בעלי עסקים רבים בעיר, הוא נרתם למשימה. "זה מחנה פליטים, היו פה ילדים שהגיעו בימים הראשונים עם פיג'מות שרופות. אתה שומע סיפורים קשים והזרם של האנשים לא מפסיק. עכשיו אומרים שהם יהיו פה עד דצמבר לפחות, אולי יותר. אנשים חושבים שעסקים באילת עושים עכשיו חבילות כי העיר מלאה. זה רחוק מלהיות המצב. החנויות והמסעדות ריקות, מדובר באנשים שנמצאים בחוסר ודאות, שחוסכים כל שקל. הם לא באו לבזבז והחנות רוב הזמן ריקה".
רווית מאשקלון מסתובבת בעיר עם ארבע הבנות - הגדולה בת 10, הקטנה בת שנה. הבעל איש צבא. המשפחה נמלטה מאשקלון אחרי מספר ימים בלתי אפשריים. "אנחנו פליטים על אמת", היא אומרת, "אי אפשר היה להישאר בעיר. התחלנו שבועיים בנתניה והגענו לאילת. אנחנו עוברים ממקום למקום, שברנו חסכונות. יש פה גם המון אנשים טובים שעוזרים אבל אנחנו כמו נוודים וחייבים בית. אי אפשר להמשיך ככה. בינתיים אין לי אומץ לחזור".
במלון ספורט הסמוך, דני, אשת חינוך מהמועצה האזורית אשכול, מעבירה פעילות בוקר לילדים מקיבוץ רעים. רובם עברו טראומה של ממש באותה שבת שחורה, והמבוגרים מנסים לייצר עכשיו סוג של שגרה חדשה עבורם. צחי, חקלאי בן הקיבוץ, משקיף מהצד על הילד. "יש פה מלא ילדים עצובים", הוא אומר בקול חנוק, "עבר עליהם משהו. אני מאמין שכל רגע שהם נמצאים כאן בשקט של אילת עוזר להם, אבל כמה זמן עוד נישאר כאן?".
לא רחוק מההתרחשות, תמי גילון מקיבוץ אור הנר מחכה בסבלנות בתור לכביסה. במלון רכשו מספר מכונות ומייבשי כביסה, והחברים כאן מכבסים בתורות. "אני כאן עם שלושה ילדים, בעלי במילואים ואנחנו מבינים שזה הולך להיות ארוך. מה יהיה? לאן נחזור? לאן אני לוקחת את הילדות שלי? גם הילדות שואלות את אותן שאלות ואין לי תשובות".
"עיר שלמה התגייסה"
במוקד העירוני, מנהלת המוקדנית שיחה לא פשוטה עם אמא שנמלטה לכאן מאשקלון ונמצאת פה כבר שלושה שבועות על חשבונה. הכסף נגמר והיא מבקשת דיור, אבל המשאבים של העירייה מוגבלים. במהלך השבועיים הראשונים, האילתים היו כאן די לבד. יוזמות אזרחיות ופעילות של העירייה שם שתיחזקו את עשרות אלפי המפונים שהגיעו לעיר. רק לפני שבוע החלו להתעורר מטעם המדינה, וזרם של מכובדים בחליפות הגיע לעיר, חמושים בעיקר בהבטחות ובמילים יפות.
"זה אירוע של חודשים ואנחנו נערכים להעניק שירותים", אומר ראש העיר, אלי לנקרי, "לקחנו על עצמנו את האחריות לאנשים שהגיעו לפה, אבל צריך לזכור שגם העיר אילת, שנשענת על תיירות, נפגעה כלכלית. פניתי לממשלה בבקשה לעזור לעסקים שקורסים, כדי שנוכל להמשיך ולתת שירותי חינוך, רווחה, רפואה, אירוח ומענה לכל צורך. יש כאן מפגן מדהים של סולידריות. כל העיר התגייסה".
(צילום: חגי דקל)
שעת צהריים באחד ממרכזי התרומות האזרחיים בעיר. אפשר למצוא כאן בגדים יד-שנייה בכל המידות, נעליים, חיתולים, מזון לתינוקות - הכול מתרומות שנאספו וניתנות בחינם לכל דורש. בסמוך למרכז נמצא מטה המתנדבים של "אחים לנשק", שהיו הראשונים לזהות את הצורך, לצד תושבי העיר עצמם. "כשהעירייה, המדינה ואפילו המתפנים עצמם עוד לא הבינו שאנחנו באירוע ארוך - האילתים כבר קלטו", מספרת רויטל, הרוח החיה במטה ותושבת העיר. "מיד כשהכול התחיל נזכרתי במלחמת המפרץ, והסברתי לכולם שמדובר בפליטים שלא הולכים לשום מקום". האתגר, היא מספרת, הוא דווקא המתפנים. משפחות מהדרום ומהצפון שלא פונו בהוראת המדינה. "הם מפוזרים ברחבי העיר, במלונות קטנים, אכסניות, דירות. לאף אחד לא היה מושג איך מגיעים אליהם. זה אנשים שצריכים אוכל, בגדים ותרופות, אבל לא נמצאים בשום רשימה. אנחנו כבר שבועיים עוברים בין המלונות, האכסניות, מייצרים רשימות. אנחנו דואגים להכול. לפי הערכה שלנו, יש פה כ-25 אלף איש כאלה, ואין להם לאן לחזור".
חפציבה מקרית שמונה מסתובבת במרכז התרומות ואוספת קצת צעצועים לילדים. היא אשת אקדמיה בת 37, בדיוק התחילה את הדוקטורט. בעלה גויס למילואים. כבר שלושה שבועות שהם נודדים ברחבי הארץ. "אנחנו כבר למודי ניסיון במלחמות - אבל לזה לא ציפינו. גם בלבנון השנייה היינו חודשיים מחוץ לבית, אבל הפעם זה שונה. בתור ילדה ידעתי שאני מוגנת, אבל מה שקרה הוא מעבר לכל דמיון. תמיד עבדתי קשה, בחיים לא נזקקתי לשום דבר - בטח לא לתרומות. אומרים שיש לנו פה עוד חודשים ואולי עוד רגע פורצת מלחמת עולם שלישית. אנחנו באי ודאות כלכלית, ונכון שזה טיפה מביך, אבל מתגברים. הסולידריות של התושבים פה מחממת את הלב".
כבר לפנות ערב. בחזרה לאטרקציות בחוף המלונות, שם קבוצת ילדים בדיוק סיימה סיבוב על אבובים. "תראה אותם", אריק מצביע, "ילדים משדרות, אני מסתכל עליהם ובא לי לבכות. על הסיבוב השני אפילו לא לקחתי כסף, הם הרי יבואו גם מחר. ילדים עצובים שלא הולכים לשום מקום".
