אירועי הטרור הרצחניים של השבועות האחרונים דוחקים את חברי הממשלה החדשה אל הריטואל הישן שבמסגרתו הם מדקלמים שוב ושוב איומים ונדרים שנשחקו מרוב שימוש: נגיב ביד ברזל, נטיל סגר, נאטום, נהרוס, נגרש, נשלול אזרחות, נחסום את ההסתה ברשתות, נפסיק את הקייטנה בבתי הכלא, נפעיל עונש מוות, נשלול את זכויות היתר של בכירי הרשות הפלסטינית, נגיב בהתנחלות חדשה על כל פיגוע, נקל על הוראות הפתיחה באש, לא נאפשר לבג"ץ לחבל במאבקנו בטרור וכו' וכו'.
השמעה חוזרת ונשנית של מילות קסם אלה דומה להשפעתה של גלולת הרגעה שמדחיקה מן התודעה את מקורו של הכאב, מציאות שבמסגרתה עם אחד שולט בעם אחר. זו המחלה שהסכם אוסלו ביקש לרפא ואשר בבסיסו מונחת הכרה הדדית שלפיה בכך ששני העמים זכאים להיות אדונים לגורלם, לחיות בביטחון ולבטא את זהותם הלאומית במסגרת טריטוריה שגבולותיה מוסכמים. יעד זה, המבטיח את שמירת אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כרוך כמובן בפשרה כואבת ובכללה חלוקת הארץ.
מול חזון אוסלו ניצבת חלופת האפרטהייד, שלפיה ישראל תהיה מדינה דו-לאומית המשתרעת מן הים עד הנהר ותנהיג מציאות שבה עם אחד מצוי תחת שלטונו של עם אחר. בל נשגה באשליות: המסלולים המובילים אל שתי תמונות עתיד אלה רצופים מהמורות ואלימות, אך אחריתם שונה לחלוטין. דרך האפרטהייד מבטיחה לשלול כל אפשרות להסדר מוסכם, לדחוק את רוב הפלסטינים לייאוש ולטרור, להנציח את שפיכות הדמים ולהביא לחורבנה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לעומתה, דרך אוסלו מציתה אור בקצה המנהרה, מגייסת שותפים פלסטינים במאבק נגד הטרור ומעצימה את המחנה הרואה בפיוס עם ישראל אינטרס פלסטיני לאומי.
הבחירה בדרך אוסלו לא מבטיחה רגיעה מיידית. אנו למודי ניסיון ויודעים שבצד הפלסטיני קיים מחנה משמעותי שיחתור לטרפד את מהלכי הפיוס באמצעות טרור. כדי לשחוק בכוחו של מחנה זה יש לדבוק באסטרטגיה ארוכת טווח המשלבת צעדים ביטחוניים תקיפים שתכליתם לפגוע קשות בקמים עלינו, עם צעדים מדיניים וכלכליים שתכליתם לשרטט אופק אמין של מדינה פלסטינית משגשגת החיה בשלום לצד ישראל. פתרון זה יוכל להתממש רק בתהליך זהיר ומדורג שיהיה מותנה בעמידת הפלסטינים בדרישות ביטחון קפדניות.
ניתן להיסחף לדיונים אין קץ על הטעויות והעוולות שעשו הצדדים בתהליך אוסלו, אך דווקא שיקול קר וריאליסטי מצביע על יתרון שלו כאסטרטגיה ארוכת טווח במאבק בטרור. טיעון זה לא מובא כמובן כשיקול לגיטימי בדיוניה של ממשלת ישראל, שמעדיפה להובילנו על דרך האפרטהייד. שלא כקודמותיה, היא אף אינה מנסה ליצור מצג תעמולתי כאילו ידה המושטת לשלום נתקלת בסרבנות פלסטינית. בנאומו האחרון בעצרת האו"ם בספטמבר 2020 הזכיר נתניהו את המילה "שלום" 19 פעם. הוא גם הודיע שכאשר המנהיגים הפלסטינים יחליטו לעשות שלום עם המדינה היהודית, "אני אהיה נכון ומוכן לשאת ולתת על בסיס תוכנית טראמפ כדי לשים קץ לסכסוך אחת ולתמיד".
אבי גילאנה מורייןאלא ששותפיו הנוכחיים לא יתירו לו לחזור על מחויבות זו, אף לא כתרגיל ביחסי ציבור. הם יודעים היטב כי תוכנית טראמפ מבוססת על הגיון אוסלו: חלוקת הארץ, הקמת מדינה פלסטינית, חילופי שטחים (אמנם לא שווים) וכינון מעבר בטוח בין הגדה לרצועת עזה. לא בכדי קבע בצלאל סמוטריץ' בזמנו, "זאת תוכנית שבקצה שלה יש הקמת מדינה פלסטינית, דבר שלא ניתן בשום פנים ואופן שיקרה. ארץ ישראל כולה שלנו ולא נוותר על אף סנטימטר ממנה". איתמר בן-גביר הגיב באותה רוח: "נדהמתי... מאחורי השם הנוצץ והמגלומני הזה, 'תוכנית המאה', מסתתרת הכרה בקיומו של העם הפלסטיני המומצא, מסירת חלקים גדולים מארץ ישראל, חלוקת ירושלים והקמת מדינת פלסטין".
השורה התחתונה עגומה. אם בעבר שררה עמימות לגבי דרכה של ממשלת ישראל, הרי היום דרך זו ברורה מתמיד: חזון אוסלו נקבר, חלופת האפרטהייד נבחרה, והמענה הישראלי לטרור הפלסטיני יוסיף להתעלם משורשיו.
- אבי גיל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו "צומת טורונטו" יצא לאחרונה בהוצאת "שתים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
