שתי פרופורציות שחשוב לקחת עוד לפני שבכלל דנים בנאום של ג'ונתן גלייזר מטקס האוסקר - שעסק בשואה ובשבעה באוקטובר, ושהרגיז כל כך הרבה ישראלים.
מתוך טקס פרסי האוסקר 2024
(באדיבות A.M.P.A.S.© 2024, yes ו- +STING )
הראשונה היא שמבחינת טקס האוסקר - ובהשלכה הוליווד כולה - מדובר באירוע מינורי, הצהרה של במאי ארטיסטי משוליה האומנותיים של התעשייה שפועל בעיקר אירופה. הוא הופיע כמה דקות לפני שראיין "קן" גוסלינג הטביע את אולם הדולבי בנצנצים ורודים עם ביצוע לשיר מ"ברבי", דימוי מושלם להוליווד הכיפית אבל בורחת מבשורה. רוב הכוכבים מתעלמים מהמצב במזרח התיכון וגוזרים על עצמם שתיקה. זה לרע אבל גם לטוב, אם כל מה שחשוב לנו הוא "ההסברה".
הפרופורציה המתבקשת השנייה היא שאולי אפשר, וצריך, להתעצבן מדבריו של גלייזר, אבל לפני זעקות ה"אוטו-אנטישמיות!" ו"זילות השואה", מומלץ להבין מיהו האיש ומאיפה הוא בא. גלייזר היהודי הוא בעל זיקה מתמשכת לישראל, בילה כאן חמישה חודשים בנעוריו בכפר נוער דתי, מעולם לא קרא לחרם עליה וזוכה בדין בפרסים על סרט מצוין שעוסק בשואה, שאותה חקר במשך עשור.
לפני זעקות ה"אוטו-אנטישמיות!" ו"זילות השואה", מומלץ להבין מיהו האיש ומאיפה הוא בא
בניגוד לכמה תרגומים קלוקלים שפשטו ברשתות על הבוקר, שתמיד מעדיפות את הריב והריאקציה מהבטן על ההקשבה, הוא לא אמר כי הוא מתכחש ליהדותו אלא אם כבר להיפך, שהוא "לא מוכן שיהדותו וזיכרון השואה ישמשו להצדקת הכיבוש". מכאן עבר לדבר על הדה-הומניזציה שאחראית לדבריו גם לקורבנות ה-7 באוקטובר (ובכך הוא עשה יותר מהבמאי הישראלי יובל אברהם, ש"שכח" את האירוע הפעוט הזה בנאום הזכייה שלו לפני שבועיים בפסטיבל ברלין, שבו רק גינה את ישראל) וגם למתרחש בעזה. ברשתות יש גם מספיק פעילים פרו-פלסטינים שמקללים אותו מאז הנאום, על למה הזכיר את ה-7 באוקטובר בכלל ולמה העז לטעון שישראלים הם גם קורבן, "יש רק רצח עם בעזה" - מילה שבה, אגב, גלייזר לא השתמש.
אפשר להתקומם על דבריו של גלייזר, להתנגד לעצם הניסיון להעלות תובנה כלשהי על הסכסוך באזור בהקשר של השואה (כאילו פרשנים ישראלים לא זורקים לכל עבר "נאצים" ו"גרועים מנאצים" כשאנו מדברים על אויבינו הנוכחיים), להתעכב על כל ניסוח וכל מילה. אפשר גם לנסות לטעון שישראל היא מדינה נפלאה שאיש מאנשיה מעולם לא חטא בדה-הומניזציה, ואין בה - למשל, סתם כדוגמה - זמרים פופולריים שנכנסים לבסיסים ומשלהבים את הקהל עם קריאות לשרוף כפרים על יושביהם. או שר אוצר שטען משהו דומה. או רבנים שקוראים להרוג נשים וטף, ולא נמצאים על כך בחדר החקירות.
לו גלייזר היה ישראלי
או שאפשר פשוט להקשיב, גם אם לא להסכים, כי יש כאן נורת אזהרה. לו גלייזר היה ישראלי - וכאמור, בניגוד לג'ודית באטלר שהיא באמת אוטו-אנטישמית, הוא מחובר לכאן בעבותות, ואני חושד שאפשר לדמיין מצב שבו היה עולה לכאן ומתגלגל לאחד הקיבוצים בעוטף עזה - הוא כנראה היה מצביע מרצ או חד"ש. הוא היה קורא להפסקת אש, אולי מפגין. אבל גלייזר לא כאן: הוא כרגע יהודי גאה באירופה, שמסתכל על ישראל ופשוט נחרד.
מבחינתו, יש כאן מלחמה אכזרית ששני הצדדים לא עושים מאמץ מספיק להפסיקה, ואפשר לומר בעדינות שגם בישראל לא חסרים מי שתוהים אם הימשכותה מקדמת קודם כל אינטרסים פוליטיים של מישהו ספציפי, ולא את אלו של המדינה ושל הנלחמים בשמה.
כמוהו יש מיליוני יהודים בארה"ב ובאירופה - בהם משכילים ומובילי דעת קהל - שאומרים "די, לא בשמי, וזו לא המדינה שמייצגת אותי". אפשר להתרגז עליהם, להתווכח איתם, לומר "אבל חמאס!" או להגיד שכל שיחה על המלחמה הנוכחית צריכה להתחיל בכך שיש עוד 134 חטופים במנהרות.
לכולנו קופץ מדי פעם ה"מירי רגב" הפנימי, שרוצה לצנזר ולתקן ולהתריס כשאמן קצת חורג מדף המסרים המוסכמים - והדבר לא נאמר בציניות. העניין הוא שרגב - כמשל - לא יכולה לצנזר את גלייזר ולאלף אותו, היא לא שולטת על תקציביו, כפי שעשתה עם הקולנוע הישראלי. גלייזר בהוליווד, ואנחנו כאן, מתפוצצים.
בנימין טוביאסצילום: עוז מועלםאפשר להפוך את ה"גלייזרים" לאויבי האומה, כפי שנהגה רגב, ואפשר גם לצאת מאזור הנוחות ולנסות לקלוט את עומק הצרה: ישראל מבודדת מאז ומתמיד מהעולם לא רק כי יש אנטישמים ואנטי-ציונים, שקפצו על אירועי ה-7 באוקטובר ועל כל תמונה מעזה כמוצאי שלל רב - זה בוודאי נכון - אלא כי גם ידידיה, ובהם חלק נכבד מיהדות העולם שנחרדו מה-7 באוקטובר, מתקשים להסביר אותה בימים אלה. פחות ופחות מהם מוכנים להזדהות איתה, ולא כי הפכו לתומכי חמאס או לסטודנטים עילגים ששרים "מהירדן עד הנהר". איך קרה שהגענו לנקודה הזו, נראה לי שמותר וכדאי לשאול.
