ברקע ההודעה על שחרור 50 חטופים, בהם עשרות ילדים, וסימני שאלה רבים בנוגע להתמודדויות ולטראומה אותם חוו בכל הימים שהיו בשבי חמאס, פורסם מתווה לקבלת הילדים החטופים שהכין מכון "חרוב" עבור משרד הרווחה.
"אין לאף אחד בעולם ניסיון בילדים חטופים", מסביר פרופ' אשר בן אריה, מנכ"ל המכון ודיקן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "לפני חודש, בצעד נבון, הבין משרד הרווחה שצריך להיערך למצב הזה וביקש שנבנה לו מודל. בשבועות האחרונים למדנו מה קיים בעולם, אבל אין הרבה חומר בנושא, כי לא הרבה ילדים נחטפו".
"הילדים ישאלו שאלות כגון 'איפה אמא? איפה אבא?'. על החיילים לא לענות על שאלות אלו, גם במידה שהם יודעים את התשובות"
לאחר הגעתם ממקום הימצאם ברצועת עזה, יבואו במגע עם הילדים אנשי מערכת הביטחון, מערכת הבריאות ועובדים סוציאליים. המתווה מציג בין היתר קווים מנחים עבור אנשי כוחות הביטחון שיקלטו את הילדים ראשונים. הוא מסביר איך נכון להם להציג עצמם, להדגיש לילד שהוא נמצא במקום בטוח. במתווה מדגישים כי יש לפנות לילד בשמו עד כמה שניתן.
"הילדים ישאלו שאלות כגון 'איפה אמא? איפה אבא?'. על החיילים לא לענות על שאלות אלו, גם במידה שהם יודעים את התשובות", נכתב. "יש לענות על כל שאלה בנוסח כדוגמת 'חמוד, אני מצטער, אני לא יודע. התפקיד שלי הוא להביא אותך לישראל למקום בטוח, שם יחכו לך אנשים שאתה מכיר ויענו לך לכל השאלות'".
מתן יד וחיבוק
בנוסף נכתב כי "ניתן להציע מגע כגון מתן יד וחיבוק, אך הכל חייב להיות כהצעה. אין להרים או להחזיק את הילד ללא רשותו. חשוב לזכור כי כל מגע יכול להיתפס כפולשני ועלינו לאפשר לילד לבחור בו, גם אם מדובר בילד קטן מאוד".
תשאול לא נכון זה נזק שייקח שנים לתקן ולא מתוך כוונה רעה. פשוט יש דברים שלא שואלים, או שצריך לדעת איך לשאול"
"אנחנו מאוד מוטרדים", אומר פרופ' בן אריה. "תשאול לא נכון זה נזק שייקח שנים לתקן ולא מתוך כוונה רעה. פשוט יש דברים שלא שואלים, או שצריך לדעת איך לשאול. בימים האחרונים עשינו הכשרה גם לאנשי השב"כ בנוגע לחקירות ילדים, וגם לאנשי רפואה וצבא שאמורים לקלוט את הילדים ראשונים. אחרי זה עשינו השתלמות לעובדות הסוציאליות שילוו את המשפחות. במקביל משרד הרווחה בנה מאגר של מטפלים שמתמחים בטיפול בטראומה, שגם הם עברו הכשרה אצלנו. בהכשרות ניתנו כלים איך לדבר עם ילדים? מה להעמיד לטובתם במקרים של טראומה?".
במתווה מדגישים כי המפגש עם ילדים שחוו אירועים טראומטיים ומציפים עשוי לערער גם את הוויסות של אנשי המקצוע שיבואו איתם במגע. "חשוב לנסות לדאוג לתגובות רגועות, בטוחות ומווסתות מול הילדים", נכתב.
"אנחנו חיים באפילה"
"אנחנו לא יודעים כמה מהילדים האלה יודעים שהוריהם נרצחו, אנחנו לא יודעים כמה מהם יודעים מה עברו הוריהם שמחכים להם פה בבית, אנחנו לא יודעים אם הם נמצאים עם ההורים שלהם בשבי", אומר פרופ' בן אריה. אנחנו חיים באפילה, הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שהם עברו טראומה".
המדריך כולל עקרונות מנחים לשלב הקבלה של הילד, וגם לשלבים מתקדמים יותר. ברמה הרפואית מדגישים אנשי המקצוע להימנע מבדיקות רפואיות פולשניות, אך לעשות את כל הבדיקות הנדרשות כדי להבין האם הילד נפגע והאם נעשו פשעי מלחמה. "ההוראה היא לא לדובב, לתחקר או לתשאל ספציפית על זה, צריך לתת להם לדבר בזמן שלהם", אומרת יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית. "כמה שפחות בדיקות פולשניות וכמה שיותר תמיכה פסיכוסוציאלית וליווי רפואי".
משפחה אחת תצטרך את השקט שלה ולחזור לאנונימיות, השנייה תרצה להמשיך להילחם עבור משפחות אחרות, השלישית תהיה מלאה ברגשות אשם
המתווה גם מתייחס לשבוע הראשון אחרי חזרתם של הילדים, "לאפשר לילד שיח פתוח עם האנשים המשמעותיים בחייו על מה שחווה, עדיפות לשהייה במרחב בטוח ומוכר ובניית שגרת ביניים עם יעדים אופרציונליים ריאליים, בניהם מנוחה, ארוחות מאוזנות, פעילות גופנית מתונה בחוץ ומפגש מצומצם עם חברים. לאפשר הסתגרות, בהייה ושינה ממושכת".
לדבריו של ד"ר ניר עישר, מייסד מכון פסגות, שהקימו את חמ"ל החירום פסגות גולדין למען משפחות החטופים ב 7.10, "אנחנו עומדים מול מצב פסיכולוגי חדש שאין לגביו ניסיון או תוצאות מחקריות ארוכות טווח. אין שום פרוטוקול בספרות המקצועית והרפואית איך בן משפחה אמור להתנהל ולהתנהג לאיש שחזר מהשבי. אם בנושאים רבים יש פרוטוקולים שמספקים כלים לבני משפחה להתנהל עם טראומה מסוימת כמו בעת פגיעה מינית, כאן אין שום פרוטוקולים שניתן לדבר עליהם. הדבר השני הוא גם אין שום פרוטקול ומודל על איך אנחנו אמורים להתנהג כאזרחים כלפי המשפחות ואלו שחזרו מהשבי. המודלים נכתבים בימים אלו על ידי אנשים מקצוע רבים".
אז מה כן אנחנו כחברה יכולים לעשות כרגע?
"להישאר סולידריים, להיות רגישים לצורכי בני המשפחה השונים, הרי כל אחד מאיתנו מגיב אחרת, משפחה אחת תצטרך את השקט שלה ולחזור לאנונימיות, השנייה תרצה להמשיך להילחם עבור משפחות אחרות, השלישית תהיה מלאה ברגשות אשם כי בני המשפחה שלהם שוחררו ושל החבר שלהם לא".
"צריך להבין שמילת המפתח זו סבלנות", מוסיפה רונה אקרמן, עו"סית, פסיכותרפיסטית ומנהלת תחום חירום וחוסן בעמותת מרכז אלה המעניקה סיוע נפשי בהתמודדות עם טראומה ואובדן. "אדם שחוזר מהשבי לא ממשיך מהנקודה שבה הכל נעצר. הוא יצא למציאות זרה, וחוזר למציאות שעבור המשפחה נשארה באותו מקום. המשפחה חיכתה עד עכשיו בסבלנות וכעת היא צריכה להתאזר בסבלנות נוספת, לתת מרחב, להיות נוכחים בשבילו כל הזמן, לא להציף אותו בשאלות, לא להאיץ בו ולתת לחטוף שחוזר את הקצב שלו כדי להתחיל להתרגל חזרה לחיים מהם הוא נחטף".
אדם שחוזר מהשבי לא ממשיך מהנקודה שבה הכל נעצר. הוא יצא למציאות זרה, וחוזר למציאות שעבור המשפחה נשארה באותו מקום
"צריך לזכור כי חווית השבי קשה בפני עצמה. היא הגיעה אחרי טראומה מאוד גדולה של רגע החטיפה, רגע החדירה של המחבלים, המראות שהם ראו, האובדנים שהם חוו באותה עת. השבי רק מתווסף על טראומה שכבר היתה שם".
"רב הנסתר על הגלוי כי אנחנו לא יודעים באילו תנאים הם הוחזקו, למה נחשפו שם, והאם הופרדו מבני המשפחה האחרים שנחטפו איתם", היא אומרת. "חוויית השבי היא חוויה שלוקחים את החופש, השליטה ואת הצורך שלנו בידיעה מה קורה איתנו. תחושת הפחד היא עצומה, ואחד הדברים שאנחנו רוצים לייצר בטיפול היא להחזיר את כל תחושת המסוגלות, השליטה והמוגנות. לכן בתוך הבית צריך להחזיר לו את התחושות הללו, ולהתנהלות בבית יש חשיבות רבה. את כל זה חשוב לעשות בליווי ותיווך של אנשי טיפול, כי המציאות היא מציאות שלא הכרנו לפני כן וגם לנו, בני המשפחה הקרובים, יש צורך ללמוד איך לסייע לחטוף שחזר".
