זה היה שבוע שהחל בפסגת נגב שטופת שמש ועומד להסתיים בשפלת חוף מוכת יגון. מנאומים חגיגיים במבטא ערבי על שותפות גורל הושלכנו להספדים קורעי לב על פתחי קברים, ומשאיפות לכינון יחסי שכנות טובה נזרקנו חזרה לטראומות ישנות שהזכירו לנו שוב עד כמה קצר האביב הישראלי. מזג האוויר הקפוא שלא הרפה גם בימיו האחרונים של מרץ, הופשר תוך דקות ביום ראשון עם היוודע דבר הפיגוע בחדרה. אבל מסע הרצח ברחובות בני ברק כבר הזניק טמפרטורות של תיעוב הדדי לגובה קיצי ממוצע.
כמו תמיד אין לנו מושג איך מתמודדים עם חילופי עונות אכזריים. הכאוס רגשי – תערובת של פחד קיומי עם חרדות מוחשיות מפני מוות בצרור יריות – לוקח אותנו לסיבוב מיותר במשעולי הנקמה ההרסנית, ומוציא את הישראלי מאיזון כה נחוץ בתקופה מעורערת.
הראשון לחוש על בשרו הפצוע את כאב השנאה היה אביו של אמיר חורי ז"ל, העומד מול קציני מג"ב ושומע מפיהם את בשורת האיוב כשברקע טלוויזיה משדרת בגל פתוח ממקום האירוע, וקול ההמון זועק "מוות לערבים". אין צל"ש שבכוחו לרפא פצע שחרטו שונאים בליבו של אב שכול. שום חיבוק של שר בכיר לא ירכך את מהלומת הזעם שחטף ברגע הקשה בחייו, ואף כותרת בחדשות על גבורה עילאית לצד תמונתו של הבן לא תצליח למחות את זכר העלבון של משפחתו.
לא רק לבית האבלים בנוף הגליל, גם לבתיהם של מאות אלפי ישראלים הזרימו השידורים החיים שצף בלתי פוסק של רעש לאומני. הם גברו על התדרוכים של דוברי המשטרה וכוחות הביטחון, ודרסו באלימות כל סיכוי לשמוע מה בדיוק קרה שם ברגעי האימה. באינסטגרם טפטפו משפיענים מטעם עצמם עצות קונקרטיות לרמטכ"ל המתחיל: "תוציא פלוגות", "תכניס כוחות"; בטוויטר השוו עיתונאים מתוסכלים בין מספר ההרוגים בשומר החומות למספר הנרצחים השבוע; ובקבוצות וואטסאפ שלחו אזרחים מן השורה סרטוני סנאף לכל רשימת אנשי הקשר שלהם.
במלאכת הליבוי עוסקים יהודים כערבים, פוליטיקאים כידוענים, דתיים כחילונים, כשאין הבדל בין דמם של אלה שהלכו לבלי שוב – היהודי, האוקראיני, הדרוזי או הערבי נרצחו כולם על לא עוול בכפם
הימים האחרונים הוכיחו כי משורת הנורמטיביות תשחרר רק שנאה. במלאכת הליבוי עוסקים יהודים כערבים, פוליטיקאים כידוענים, דתיים כחילונים, תל אביבים כמתנחלים, כשאין הבדל בין דמם של אלה שהלכו לבלי שוב – היהודי, האוקראיני, הדרוזי או הערבי נרצחו כולם על לא עוול בכפם.
זהו רפלקס מוכר שמופיע בימים של אבל נורא, בכל פעם שמפלצת אנושית שיכורת כוח מגיחה לרחובותינו והורגת לא רק בני אדם, גם את התקווה לימים טובים יותר. בכל אינתיפאדה, מאורגנת או של בודדים; בכל מבצע צבאי בעזה, יזום או תגובתי; ובכל אירוע אלים, על גדר ההפרדה או בתוככי המדינה, תמיד תיוותר השנאה לצד הניצחון.
גם אירועי מאי 2021, שנודעו כקו פרשת המים ביחסי יהודים וערבים, היוו משבר דרמטי עבור כלל הציבור הישראלי מבחינת היחסים בין שתי הקבוצות. הם הותירו שכבה עבה של משקעים מסוכנים שאף אחד לא טורח לנקות.
מחקר חדש שביצע מרכז אקורד באוניברסיטה העברית בחן רגשות ותפיסות של יהודים וערבים, אלה כלפי אלה, לאורך התקופה שבין יולי לדצמבר 2021. נמצא כי הפחד והשנאה בין יהודים לערבים לא פחתו גם בחלוף חצי שנה, וכי תחושת אי-האמון ביניהם אף גדלה. שלוש מדידות חוזרות במהלך התקופה העלו תמונה עגומה שציירו 496 משיבים, 266 יהודים ו-230 ערבים. הם העידו כי האירועים הותירו בהם צלקות עמוקות של ניכור כלפי השכנים, וכי בניגוד לאמונה הרווחת – הזמן לא ריפא אצלם את הפצעים.
מרב בטיטוכאן מגיעות הבשורות הטובות. הפסיכולוגים החברתיים שביצעו את המחקר גילו כי העבודה במקומות מגוונים וקיום מפגשים יומיומיים לפני האירועים הקשים השפיעו לטובה על חוסן היחסים בין ערבים ליהודים, ובשני הצדדים שבה ועלתה רמת האמון בחלוף הזמן. זוהי אחריותו של הציבור הישראלי להסיק את המסקנות בנוגע לחיי היומיום שלו, וליישם ככל האפשר את כללי האתיקה במרחב הציבורי המתלהט. את ההחלטות על האופן שבו תקטע מדינת ישראל את שרשרת הפיגועים – עליו להשאיר בידי הריבון ולא בפיהם של פורעי חוק משולהבים. בזמן שהדם עדיין רותח, והעונות מתחלפות במהירות מסחררת, קל ליפול בידיים החלקלקות של הגזענות המייאשת שאורבת בכל פינה.
גם אם נדמה שכללי המזרח התיכון שיבשו כהרגלם את התוכניות – בסעודיה טרם קבעו את התאריך המדויק למולד הרמאדן, הם לא רואים שם את הירח – ואצלנו בישראל שוב עוקד אב ערבי את בנו ואם יהודייה את בתה על מזבח המדינה, עדיין מותר לקוות שנחזור ביום שאחרי לפסגה השמשית מתחילת השבוע.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
