אירועי 11 בספטמבר 2001 בארה"ב היו פיגוע רצחני ותודעתי בלתי נתפס, לא רק לארה"ב אלא למערב כולו. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרצחני, תחילה בהובלת אל-קאעידה ואחר כך בהובלת דאעש, קיבל בהם תמריץ אדיר להמשך הטרור שלו, שנועד להכות בתרבות המערבית בפרט ובתרבות הלא-איסלאמית בכלל.
ובכל זאת, לפחות מבחינה מסוימת מותם הטראגי של 2,977 האנשים שנספו במגדלי התאומים בניו יורק, בפנטגון ובמטוס שהתרסק בפנסילבניה, לא היה לשווא. הם עוררו את העולם כולו לסכנות הקיומיות שארבו ועדיין אורבות לו מצד האיסלאם הג'יהאדיסטי, ובעקיפין בזכות אותם אלפי קורבנות ניצלו חייהם, חירותם וזכויות האדם הבסיסיות של מיליונים ברחבי העולם.
פיגועי התאומים גרמו לכך שלא רק בארה"ב, אלא בעולם כולו, הבינו כי העוינות של הג'יהאד הפונדמנטליסטי העולמי למערב היא מלחמת דת בנוסח הפרימיטיבי ביותר שלה: להיות או לחדול. היא אינה נובעת ממניעים כלכליים או לאומניים ואינה שואפת להישגים פוליטיים. העולם החופשי והחופשי פחות, למשל סין ורוסיה, הבין שהפונדמנטליזם הג'יהאדיסטי שואף להשמיד את התרבות המערבית לא רק במדינות המוסלמיות אלא בכל העולם, כולל במדינות המערב עצמן, ולהחליף אותה במדינת הלכה כלל-עולמית המכונה חליפוּת, מדינה שתתנהל על פי חוקי השריעה ומנהגי החיים שרווחו בימי הנביא מוחמד וחבריו.
מנקודת ראותו של האיסלאם הפונדמנטליסטי-ג'יהאדיסטי, כך התברר בעקבות המתקפה במגדלי התאומים, אין "חיה ותן לחיות" – אלא משחק סכום אפס: האיסלאם הרצחני אינו מסתפק בהשתלטות על העולם המוסלמי, אלא חותר להשתלט על העולם כולו, וניצחון המערב מבחינתו הוא סכנה קיומית. התובנה בעקבות הפיגועים הביאה לפעולה משותפת: אפילו יריבותיה של ארה"ב, כמו רוסיה, סין ואיראן, שילבו ידיים עם מנהיגת העולם החופשי.
להעביר את המלחמה לחממה
כל מדינות העולם, כולל מדינות ערב, התמודדו בדרך זו או אחרת עם האיסלאם הפונדמנטליסטי עוד לפני פיגועי 11/9: רוסיה למשל התמודדה איתו באפגניסטן ואחר כך בצ'צ'ניה, ונלחמת עד היום בכיסי איסלאם רצחני שמתפרצים מעת לעת בתחומיה; סין נאבקת באיסלאם האויגורי במחוז שינג'יאנג, שממנו יצאו בעשור האחרון כמה פיגועי סכינאות קטלניים; וגם הודו נאבקת במוסלמים קיצונים המאיימים על שטחה, כמו אלה שביצעו לפני כעשור וחצי את מתקפת הטרור במומבאי. ובכל זאת, היצירתיות הרצחנית של אנשי אל-קאעידה, התכנון הקפדני שלהם והפגיעה ההרסנית שהסבו לסמלי העוצמה האמריקנית הבהירו לכול כי מדובר בתופעה חדשה, כזו שהעולם הלא-איסלאמי חייב להזדרז להתגונן מפניה לפני שיהיה מאוחר מדי.
ראויה במיוחד לציון ההירתמות למלחמה הזו מצד מדינות ערב ובראשן סעודיה, שהיו ערש האידיאולוגיה של הפונדמנטליסטים הג'יהאדיסטים ומקור התמיכה העיקרי שלהם. מדינות אלה הבינו שיציר כפיהן הפך למפלצת אשר מאיימת בראש ובראשונה עליהן ועל שרידותן. לכן אפילו ריאד ומדינות כמו איראן ופקיסטן נרתמו לסייע לארה"ב במלחמתה באיסלאם הפונדמנטליסטי, וגם בגורמים פחות קיצוניים, כמו האחים המוסלמים, הנחשבים לתנועה של איסלאם פוליטי שבפועל מוכן לדו-קיום עם התרבות המערבית, ובלבד שתתקיים מחוץ לארצות האיסלאם.
התוצאות המעשיות בשטח, בזירה העולמית, היו מרשימות. ראשית, התקבלה הפרדיגמה שאת הטרור האיסלאמיסטי מביסים בחממות שבהן הוא צומח, ולא מנסים להתגונן מפניו רק כשהוא בא להכות במדינות ובחברות שאותן הוא מבקש להכחיד. זו אינה פרדיגמה חדשה, אבל מרגע שארה"ב הצביעה על הכיוון, כלומר על הצורך להכות את הג'יהאד הרצחני בארצות הנותנות לו מקלט ומסייעות לו, העולם כולו הלך בעקבותיה. במאמר מוסגר אציין כי חבל שארה"ב אינה עקבית מספיק ביישום העיקרון הזה, ולכן התאפשר לאנשי הטליבאן ואל-קאעידה, ובן-לאדן בראשם, למצוא מקלט בפקיסטן, והאחים המוסלמים הצליחו בחסות הנשיא אובמה להשתלט על מצרים לזמן קצר.
ארה"ב שילמה ביוקר בעיקר על ההנחות שעשתה לפקיסטן, בעלת בריתה. היא לא דרשה בנחישות מספקת שאיסלאמאבד תאפשר לחיילי היחידות המיוחדות האמריקניות לפעול ב"אזור השבטים" שבמזרח פקיסטן, אזור החוצץ בינה לבין אפגניסטן שממערב. זהו אזור הררי וחסר משילות, שבו משחקים פולו בגולגולות במקום בכדור, והוא היה ארץ המקלט שאליה ברחו הטליבאן ואנשי בן לאדן כשהאמריקנים כבשו את אפגניסטן בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. כעבור כ-15 שנים הם הגיחו משם, והקימו לעצמם מאחזים וקבוצות פעילים שמומנו בכספי סחר האופיום האפגני. התוצאה הסופית הייתה כיבוש קאבול על-ידי הטליבאן באוגוסט 2021, חודשים ספורים לפני שימלאו 20 שנה למועד שבו גורשו ממנה.
אם ארה"ב הייתה מגלה נחישות רבה יותר מול פקיסטן ודורשת ממנה לפעול בשטחה הריבוני נגד הטליבאן ואל-קאעידה, הדברים היו נראים אחרת, ומלחמת אפגניסטן לא הייתה נמשכת שנים רבות כל כך. גרוע מזה – המודיעין הפקיסטני (ISI) הוא שהקים את הטליבאן מלכתחילה, והוא שתמך בו ותומך בו עד עצם היום הזה. ארה"ב עוצמת עין מול העובדה הזו, והיא שילמה ביוקר על עצימת העיניים הזאת.
ובכל זאת, עצם הגישה של רדיפת הטרור במעוזיו היא שגרמה לכך שאל-קאעידה אינו מסוכן עוד כפי שהיה, ושדאעש, שבין 2014 ל-2017 הקים וניהל את החליפוּת האכזרית שלו בעיראק ובסוריה, סולק בתוך שלוש שנים בלבד וחזר להיות ארגון טרור שאינו שולט ללא מצרים במיליוני בני אדם.
החיים החדשים של נאט"ו
תוצאה מעשית נוספת הייתה שארה"ב הקימה קואליציה צבאית מבצעית מרשימה על בסיס ברית נאט"ו, שיצאה להילחם באפגניסטן, החזיקה במדינה זו 20 שנה ובלמה את הטרור של אל-קאעידה. בכך רתמה ארה"ב באופן מעשי את המחנה המערבי למלחמה בטרור האיסלאמי-ג'יהאדיסטי, והעניקה לברית נאט"ו את המשמעות ותחושת המטרה שאבדה לארגון זה כשהתמוטטה ברית המועצות, מי שהמאבק בה היה התכלית המקורית של נאט"ו.
אבל לא רק את המחנה המערבי ארה"ב ליכדה סביבה: שיתופי הפעולה המודיעיניים שהתפתחו בעקבות מתקפת הטרור בין ארה"ב לבין רוסיה, סין, מדינות ערב וכמובן ישראל, היו דבר שלא היה לו אח ורע מאז מלחמת העולם השנייה. המלחמה באיסלאם הג'יהאדיסטי היא כיום מלחמה יעילה לאין ערוך בזכות שיתופי פעולה אלה, והם הוכיחו את עצמם במישור המודיעיני ובמישור המבצעי גם במלחמה נגד דאעש.
המלחמה נגד ארגוני הג'יהאד כללה אמנם גם כמה תופעות שספגו גינויים בארה"ב ובמדינות דמוקרטיות אחרות, בעיקר העינויים נגד אנשי אל-קאעידה והטליבאן שהתבצעו במדינות מזרח-אירופיות, במדינות ערביות ובכלא גואנטנמו שארה"ב עצמה מנהלת, אבל בשורה התחתונה וושינגטון השיגה את שלה, ובסופו של דבר גם חיסלה את בן לאדן.
מנקודת ראותה של ישראל, פיגועי התאומים הציבו אותנו בעמדה מדינית ומוסרית נוחה יותר בעיני הקהילה הבינלאומית. סוף סוף זכינו מהמערב לקשב ולהבנה לאיומים שאיתם מדינת ישראל מתמודדת, וקהילת המודיעין הישראלית וצה"ל הפכו לבעלי ברית חשובים במערכה נגד האיסלאם הפונדמנטליסטי-ג'יהאדיסטי על שני פלגיו: הסוני והשיעי (בהנהגת איראן). זאת בשל המודיעין והניסיון הקרבי והסיכולי שצברה ישראל בהתמודדות עם הטרור האיסלאמי.
הזרעים שהטליבאן לא יחסל
בשבועות האחרונים מקובל לשפוט את המלחמה שפרצה באפגניסטן אחרי פיגועי 11 בספטמבר על סמך המראות הקשים שהגיעו מנמל התעופה בקאבול בעקבות השתלטות הטליבאן על המדינה בחודש שעבר, אבל אסור להתעלם מהפן החיובי שהיה לפלישת הכוחות הזרים לשם אחרי פיגועי התאומים. כיבוש אפגניסטן על-ידי המערב לא רק השליט בה משילות יחסית, אלא גם נטע בה את זרעי התרבות המערבית הקונסטרוקטיבית, זו המבקשת לשפר את מצבו של היחיד בעולם הזה. התרבות הזו, המבוססת על זכויות וחירויות האזרח, על כלכלת שוק חופשי ועל אמונה במדע, מנוגדת לתרבות הפסיבית-דסטרוקטיבית של הטליבאן והג'יהאד הפונדמנטליסטי, המבוססת על אמונה דתית פנאטית.
האמריקנים והקואליציה המערבית שלהם הביאו לאזורים האורבניים הגדולים באפגניסטן את שוויון הזכויות והחירויות לנשים, דבר שהוא תנאי חיוני לפיתוח ולקִדמה בכל חברה אנושית. באזורים הכפריים של אפגניסטן גם אם הערכים האלה לא נטמעו, לפחות דיברו עליהם. כך יצרו האמריקנים באפגניסטן שכבה עבה יותר מאי-פעם של מעמד בינוני מבוסס ושל אינטליגנציה בנוסח המערב שהטליבאן לא יוכל להשמידו כליל. כרגע האינטליגנציה המערבית הזו ואנשי המעמד הבינוני השואפים לחיות על פי תרבות המערב נמצאים במנוסה ועסוקים בעיקר בהישרדות קיומית, אבל בעתיד עוד נשמע מהם.
אפגניסטן, בניגוד למה שנראה כעת, אינה אבודה, וכל זאת בזכות האמריקנים שפלשו אליה כדי להכות במעוזיו את הטרור הפונדמנטליסטי המאיים עליהם. השגיאה של ארה"ב הייתה שהיא ניסתה לעשות יותר ממה שאפשר – היא ניסתה "לבנות אומה" דמוקרטית וחופשית בארץ מבודדת במרכז אסיה, שאין לה מוצא לים ושמפוצלת זה מאות שנים בין שבטים וקבוצות לוחמים שראשיהן עוסקים בסחר אופיום. האמריקנים לא הצליחו לבנות אומה כזו, ונכשלו בדיוק כפי שנכשלו שם לפניהם הבריטים במאה ה-18 והרוסים במאה ה-19 ובמאה ה-20.
שגיאה נוספת שעשו האמריקנים באפגניסטן הייתה היציאה למלחמה מקבילה בעיראק ב-2003, צעד שעליו החליט הנשיא ג'ורג' בוש הבן כשהיה שיכור מההצלחה ההתחלתית באפגניסטן. בוש ניסה את מזלו בעיראק אף ששליטהּ סדאם חוסיין לא סיכן את ארה"ב ואת אזרחיה כפי שסיכנו אותם אל-קאעידה והטליבאן. המלחמה בעיראק פרסה דק מדי את כוחותיה של ארה"ב על פני שתי זירות מזרח תיכוניות, ובסופו של דבר יצרה בארה"ב הלך רוח שגרם לאמריקנים לסגת בחודש שעבר מאפגניסטן. לא ירחק היום שבו זה גם יקרה בעיראק. תפסת מרובה לא תפסת.
כך או כך, אירועי 11 בספטמבר היו נקודת מפנה במאבק העולמי בטרור האיסלאמי-פונדמנטליסטי-ג'יהאדיסטי, ואת זה אסור לשכוח.