"כדי לא לעורר רושם ורוגז בין תושבי העיר התעטפנו בצעיף, כאפייה ועקל, כדרך הערבים. לפני הכניסה לעיר, במעלה גבעה סלעית, נתגלו על ידי חריש שתי גוויות שנאספו על ידינו. אחר כך נכנסנו למערה שפתחה צר, ובה מצאנו ערימת עצמות, שכוללות עשרות אחדות של גוויות חללים. חלק מהעצמות העברנו מיד איתנו, לשטח ישראל, והשאר יועברו תוך יום-יומיים. טרם ניגשנו לבדיקה ומיון הגוויות ולחיפוש סימני היכר מיוחדים. אחרי המיון נודיעכם".=
את הדיווח הזה שלח סגן נפתלי זעירא, קצין הדת של חטיבה 9, למפקדת החטיבה, מתישהו במרץ 1950. זמן קצר קודם לכן יצאו זעירא והרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, מתוך העיר ג'נין שבצפון השומרון, כבר אז מעוז של שנאה ותיעוב כלפי ישראל ותושביה היהודים, ובאמתחתם צרור של עצמות וחלקי גוויות. הם היו שני הישראלים הראשונים שראו במו עיניהם את עשרות גופות חללי הקרב על ג'נין, מאז שנפלו באירוע העקוב מדם שהתחולל במבואות העיר כשנתיים ארוכות קודם לכן, במהלך מלחמת השחרור.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם אצל זעירא, אז כבר בן 40 ואב לארבעה ילדים, התעוררו אי אילו רגשות בעקבות מה שראו עיניו בג'נין, הן לא חילחלו אל הדיווח היבש, המדויק, שהעביר למפקדיו. אם השתלטה עליו תוגה, אולי אפילו כזו שמהולה בשמחה על מילוי המשימה החשובה של השבת בנים לגבולם, היא לא מצאה את דרכה אל הדף, שהוברק גם לשלישות פיקוד צפון ולמדור להנצחת החייל במשרד הביטחון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, נראה שכן פיעמה בזעירא, איש צנוע ונעים הליכות, איזו מידה של התרגשות. ככלות הכול, המבצע לאיסוף 51 חללי קרב ג'נין - כן, 51 חללים בקרב אחד, כולם כאלה שגופותיהם הושארו מאחור - הביא לסיומו את השלב הראשון במאמץ האדיר של צה"ל להביא לקבר ישראל את חללי תש"ח שנותרו מעבר לגבול. לזעירא, מהאבות המייסדים של הרבנות הצבאית ו"האיש של הרב גורן" למשימות מיוחדות בעורף האויב, היו מניות רבות בהישג הזה.
זעירא, שלאורך כל ימי חייו דבק בשתיקה רועמת כאשר נשאל על חלקו במלחמת השחרור ובימים שלאחריה, היה אולי קמצן במילים וברגשות, אבל בעל תודעה היסטורית עמוקה. רק כך ניתן להסביר מדוע שמר עותק של המכתב הלקוני הזה אצלו, עד ליום מותו 42 שנים מאוחר יותר.
המכתב, ואיתו מברקים נוספים ממבצע איסוף גופות חללי ג'נין ועוד מאות מסמכים שצבר זעירא במהלך שירותו ברבנות הצבאית, שכבו עד לאחרונה בשלושה קלסרים מתפוררים שאיש לא עיין בהם מאז ראשית שנות ה-50. הם התגלו רק לאחרונה בידי בני משפחתו של זעירא, ונסרקו בשיתוף ארגון "לתת פנים לנופלים".
עיון במסמכים הנדירים הללו מעניק הצצה יוצאת דופן לא רק אל הטרגדיה של קרב ג'נין - אולי הקרב הכושל, הנשכח והמושכח ביותר בתולדות צה"ל - אלא גם אל דמותו הייחודית של זעירא ותפקידו המרכזי במשימה הקדושה של קבורת חללי מלחמת העצמאות.
לרגל ז' באדר - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, שחל השבוע - ובימים שבהם העיר ג'נין וחללי צה"ל הנעדרים עודם מטרידים את אזרחי המדינה - אנחנו מביאים בפניכם את הסיפור של גיבורי קרב ג'נין, שרובם טמונים היום בקבר אחים ענק בהר הרצל בירושלים.
בסוף מאי 1948 התייצב המצב בחזית הצפון. ניסיונות הפלישה של הכוחות הסוריים והלבנוניים לשטח ישראל נהדפו, וגם כוח המשלוח העיראקי נכשל בניסיונות הכיבוש שלו ונאלץ להתמקם לבסוף בצפון השומרון. מן העבר השני של עמק יזרעאל, בהרי נצרת והגליל, חנו אנשי "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, ממתינים לשעת כושר.
החשש המרכזי של מפקדי צה"ל בעת ההיא היה שהלוחמים הערבים משני צידי עמק יזרעאל ינסו לחבור זה לזה, וכך יבתרו את העמק האסטרטגי לשניים וימנעו את התנועה היהודית בתוכו. מהלך כזה היה יכול להמיט אסון על כל חלקה הצפוני של מדינת ישראל בת השבועיים.
ב-1 ביוני יצא, לפיכך, לדרך "מבצע יצחק" לכיבוש ג'נין, עיר המפתח של צפון השומרון והנקודה שממנה היו אמורים לצאת כוחות חיל המשלוח העיראקי, ששהה באזור בהיקף של שתי בריגדות וכלל גם כוחות משוריינים, תותחים ואפילו מספר טנקים. עיקר המשימה הוטל על חטיבת כרמלי ושני הגדודים הלוחמים שלה, 21 ו-22, שהורכבו מתושבי חיפה והקריות. למבצע הצטרף גם גדוד 13 של חטיבת גולני.
תפקידו של גדוד 13 היה לתפוס משלטים על הדרך לג'נין, ובכך לאפשר לגדודים 21 ו-22 לחלוף דרכו ולהתמקם על שני הרכסים השולטים על העיר ממזרח וממערב. במקביל לתקיפה בג'נין, היו אמורים כוחות אחרים של צה"ל להטריד את הצבא העיראקי והמיליציות המקומיות על ידי פעולות הסחה באזור טול-כרם, שנמצאת בצד השני של גזרת הלחימה. המטרה הייתה להקשות בכך על הכוחות הערביים באזור לשלוח תגבורת לג'נין.
השלב הראשון של המבצע התנהל בהצלחה, אלא שאז החלו לצוץ הבעיות. בבוקר 3 ביוני התברר כי רק גדוד 21 הצליח להגיע בזמן ליעדו, בעוד יתר הכוחות מתאמצים להשלים את משימתם. הגדוד, שהתקשה להתחפר על המורדות הטרשיים של הרכס היורד לכיוון ג'נין, התגלה כשהאיר היום. ללא כוחות עתודה והסחה, הוא נותר לבדו מול התותחים והמרגמות העיראקיים שישבו בעמק מתחתיו.
לאורך כל היום נפלו פצצות על ראשיהם של לוחמי גדוד 21 ועל הסלעים שסביבם. פגז אחד פגע במטה הגדוד, הרג את הסמג"ד שרגא מוסטוילישקר ופצע את המג"ד, וזרע אנדרלמוסיה בכל שכבות הפיקוד שתחתיהם. למרות זאת הוסיפו הלוחמים לדבוק בעמדות ולהילחם, ובעיקר להסתתר. את המצב הזה ניצלו הלוחמים הערבים, שהחלו לצמצם לעברם את הטווח ולטפס במעלה הגבעה המופגזת.
בערב, לאחר שדיווחים מקוטעים ובהולים הגיעו אליו מהחזית, שיגר המח"ט משה כרמל שדר לראש אגף המבצעים יגאל ידין: "המצב בג'נין עדיין ללא הכרעה. נערכים קרבות קשים ואכזריים על המשלטים ובעיר. לפי השערה יש לנו כ-150 אבידות בהרוגים (בדיעבד יתברר כי ההערכות בדבר מספר ההרוגים היו מוגזמות - א"א), פצועים קשה וקל ומספר שבויים... האויב מוסיף להזעיק תגבורת. אי-אפשר יהיה להחזיק בג'נין".
כרמל התחנן בפני ידין כי יורה על תקיפות הסחה בטול-כרם, כפי שתוכנן מראש. "אין באפשרותנו לכבוש את טול-כרם. רק נטריד הלילה. שקול, החלט, בצע והודיעני", הייתה תשובתו של ידין. בלית ברירה, הורה כרמל על נסיגה.
חגי רובינשטיין בן ה-93, ככל הנראה אחרון הלוחמים מגדוד 21 שהשתתף בקרב ועודנו בחיים, לא ישכח לעולם את הנסיגה הכאוטית מג'נין. הוא יליד נשר, שעם פרוץ מלחמת השחרור היה בן 17 ועל כן זייף את תעודת הלידה שלו בכדי להצטרף לגדוד 21. "הרופא שמל אותי כשהייתי תינוק, זה אותו רופא שחתם על התעודה", הוא אומר השבוע בשיחת טלפון מביתו בחיפה. "הוא כמובן ידע שאני בן 17 אבל לא היה אכפת לו. לקחו אז כל אחד למלחמה".
רובינשטיין שימש בקרב כמקלען. "היה לי מקלע מסוג שפנדאו, שנלקח שלל מהצבא הגרמני ועדיין היה חרוט עליו צלב קרס", הוא נזכר. "בהתחלה עוד יריתי על הגדוד העיראקי, שהיה ממוקם ארבעה קילומטר מאיתנו, אבל לא היה לזה שום ערך. הם, לעומת זאת, ירו עלינו עם הפַקָקטֶע-תותחים שלהם. איפה שהיינו בהר, הכול היה מסולע. לא היה מקום לחפור בורות ולשכב. כל פגז שנפל התיז רסיסים והיו הרוגים ופצועים. פגז אחד נפל במטה הגדוד ונפל הסמג"ד. המג"ד שלנו קיבל שוק והתחבא במערה, כמו ילד קטן".
בשלב מסוים חטף רובינשטיין כדור בעצמו ונפצע בידו. גם המקלע שלו יצא מכלל פעולה. "ואז בא אחד ואמר שיש הוראה לסגת", הוא משחזר. "כולם התחילו לברוח. אמר לי המ"מ להישאר ולשמור על הנסיגה. לפתע, ממרחק חצי מטר, נעמד מולי ערבי וכיוון אליי רובה. המספר שתיים שלי, עם הסטן שלו, תפר אותו".
בשלב זה, וכמו כל מי שהיה עוד מסוגל לעמוד על רגליו ולברוח, גם רובינשטיין הותיר מאחור את ההרוגים והפצועים - ונס על נפשו. זו לא הייתה נסיגה, זו הייתה הימלטות. "ברחנו משם", הוא מודה.
בימים שלאחר מכן יתבררו ממדי האסון של קרב ג'נין. העובדה שלוחמי גדוד 21 נעזבו פחות או יותר לנפשם, בשילוב מבנה השטח והנחישות שגילו כוחות האויב, הובילו לשורה ארוכה של אבידות. כשנבדקו השורות התגלה כי נפערו בהן 49 חללים, 45 מהם מקרב אנשי גדוד 21. שני חיילים נוספים של גולני ייהרגו בקרבות שיתחוללו באזור בימים הבאים.
כשרובינשטיין נשאל מדוע קרב ג'נין, על התוצאות האכזריות שלו, נבלע בתהום הנשייה ולא השתרש בתודעה הציבורית, כמו קרב לטרון למשל, הוא עונה: "פשוט לא נשאר מי שיספר עליו".
קרב ג'נין לא היה רק אחד הקטלניים בתולדות צה"ל; למרבה הזוועה, ובניגוד גמור לאתוס הישראלי, כל גופות ההרוגים בקרב נותרו מאחור, בשטחי האויב. כשנה וחצי מאוחר יותר, ייקרא נפתלי זעירא להשיבן הביתה.
זעירא נולד ב-1910 למשפחה דתית בברטיסלבה, היום בירת סלובקיה, ולמד בישיבה. כשהיה נער הגיע לבית הכנסת בעירו הפעיל הציוני מנחם אוסישקין, שגייס תרומות למען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נאומיו של אוסישקין שבו את הנער זעירא בקסמי הציונות, ולמרות התנגדות נחרצת מצד אביו, הוא עזב את הבית על מנת להצטרף לתנועת נוער שחבריה תיכננו לעלות ארצה.
ב-1930 הפליג לארץ והתמקם בחוות רודגס שליד פתח-תקווה, אשר נועדה להכשרת חלוצים דתיים להתיישבות חקלאית. פרט לאחת מאחיותיו, שעלתה ארצה בהמשך, כל יתר בני המשפחה נספו בשואה.
ב-1933 היו זעירא ואשתו לאה בין 14 המשפחות הראשונות שייסדו את כפר הרא"ה, מושב דתי של תנועת הפועל המזרחי שהוקם בעמק חפר. זעירא, על כתפיו הרחבות וקומתו הזקופה, הפך במהרה לאיש הביטחון של היישוב, שהיה צמוד באותה תקופה לכפרים ערביים. הוא גויס כגפיר למשטרת המנדט הבריטי, וכך התאפשר לו להחזיק ברישיון שני רובי ציד מיושנים שהוענקו לתושבי הכפר בידי השלטונות. מעבר לרובים הללו, כמובן שהטמינו זעירא וחבריו עוד נשקים רבים בסליקים שפוזרו באדמת הכפר.
9 צפייה בגלריה
דיבר ערבית שוטפת והיה בקיא בקוראן. זעירא כקצין הדת הראשי של חיל הים
(צילום: באדיבות משפחת זעירא)
בתמונה שלו מאותה תקופה הוא נראה רכוב על סוס, רובה ארוך קנה מוצלב על כתפיו וכובע הגפיר מונח על ראשו, כאשר בתיו הראשונים של כפר הרא"ה מציצים מאחוריו - התגלמות היהודי הלוחם בארץ ישראל. גם בתמונות אחרות שלו מאותם ימים הוא נראה תמיד חסון, גבוה בראש מעל כולם, לעיתים כשמקטרת נעוצה בפיו. בתמונות מאוחרות יותר הוא כבר עטור זקן, ממנו לא ייפרד עד מותו.
במקביל לעבודתו במשטרה ובשדות של כפר הרא"ה, טיפח זעירא קשר עם ערביי הסביבה. הוא למד את שפתם ואת מנהגיהם ושלט היטב בקוראן. הידע הזה עוד ישרת אותו בבואו לאתר ולהביא לקבורה את חללי תש"ח שנותרו מעבר לגבול.
פגשתי את זהר ואילה, שניים מארבעת ילדיו של זעירא, באותו בית מקורי שבו התיישבה המשפחה בכפר הרא"ה. היום זהר חי בבית הזה עם אשתו שרה, שמצטרפת לשיחה, ושצלצול הטלפון הנייד שלה הוא השיר "ירושלים של זהב". לשרה, כפי שיתברר מיד, תפקיד מפתח בגילוי המסמכים הגנוזים של קרב ג'נין.
זעירא, כך מספרים בני משפחתו, לא נהג לדבר הרבה. "הוא היה כל כך צנוע, שגם את מה שאנחנו יודעים, שמענו מאחרים", אומרת אילה. היא מספרת למשל על חלקו העלום של אביה בש"י (שירות הידיעות של ארגון ההגנה), סיפור שאת פרטיו נאלצה להשלים בעצמה.
"כמו איש מודיעין טוב, הוא מעולם לא סיפר על מעשיו בש"י", אומרת הבת אילה. "אבל מכיוון שהוא ידע גם ערבית וגם אנגלית, אנחנו מעריכים שהוא נהג להקשיב לשיחות של הכפריים הערבים ושל אנשי המנדט מבלי שהם ידעו שהוא מבין כל מילה. אחר כך הוא היה מעביר את המידע הזה להגנה".
"כשאני נולדתי, אבא שלי היה ברפיח. מה עשה שם? איננו יודעים", מצטרף הבן זהר. "זה היה דצמבר, שיא הקור, ואמא שלי ירדה לבדה עם שני ילדים בזרועותיה לכביש ארבע של ימינו, כדי לתפוס טרמפ לבית החולים בילינסון. עד כדי כך הוא היה מחויב למטרה".
כשהוקם צה"ל התגייס זעירא באופן טבעי לשמש כקצין דת ותרבות בחטיבת גולני. "הוא הגיע עם גולני עד לאילת", אומר זהר, ושולף תמונה שבה נראה זעירא ישוב בתוך ג'יפ מאובק, אי שם בהרי הנגב, מחבק בשתי ידיו החסונות ספר תורה גדול. "הוא לא היה לוחם כי הוא כבר לא היה בן 20 כשפרצה המלחמה. מה שהוא הכיר זה דת ותרבות, כי היה איש ספר, וזה היה הג'וב שלו בחטיבה".
בהמשך זעירא עוד יכהן בכמה תפקידים ברבנות הצבאית, ויסיים את תפקידו בתור קצין הדת הראשי של חיל הים. ב-1955 השתחרר מצה"ל והמשיך לעבוד כספרן ברשת "סטימצקי", בטכניון ובמוסדות אחרים.
בגיל 92, לאחר שאיבד את מאור עיניו ואת היכולת לקרוא, החליט שאין עוד טעם לחייו. "הוא לא רצה לאכול ולשתות. האחיות קשרו אותו למיטה, אבל הוא בעט בהן כשניסו להאכיל אותו", אומרת כלתו שרה. "הוא שכב במיטה ושר לעצמו את 'באב אל-וואד' ואת יתר שירי קום המדינה", מצטרפת הבת אילה. "הוא צם עד שעצם את עיניו בפעם האחרונה".
9 צפייה בגלריה
''הוא היה כל כך צנוע, שאת מה שאנחנו יודעים עליו שמענו מאחרים''. אילה, זהר ושרה זעירא
(צילום: יאיר שגיא)
לאחר שנפטר ב-1992, לקחו בני המשפחה את חפציו של זעירא מהדירה שבה התגורר בגפו בגבעתיים. בין היתר, נמצא אז בבוידעם קיטבג צבאי שאיש לא טרח לפתוח. הקיטבג הזה התגלגל לביתם של זהר ושרה בכפר הרא"ה, ושכב שם במשך כמעט 30 שנה.
"לפני כשנתיים עשיתי סדר בארונות והחלטתי לפתוח את הקיטבג, ובפנים מצאתי מלא ניירת", מספרת שרה ושולפת שלושה קלסרים שבתוכם דפים מתפוררים ומוכתמים, פריכים מרוב שנים, כתובים בכתב יד או מוקלדים במכונת כתיבה. "אני חושבת שבגלל שהוא היה אדם מאוד עניו, עניו מדי בכדי לספר על עצמו בעצמו, הוא שמר הכול בלב", אומרת שרה. "אבל נראה שבכל זאת הוא רצה להותיר משהו מהקריירה הצבאית שלו מאחוריו. לדעתי, הוא קיווה שיגלו את המסמכים האלה אחרי מותו".
בין המסמכים ששמר זעירא בבוידעם ישנם מכתבים אישיים שקיבל מהרמטכ"ל, בקשות ששלח למטה הכללי לרכישת ספרי תנ"ך וסידורים לחיילי גולני, ודיווחים שונים שניסח בלשונו התמציתית והבהירה. בקלסרים צרורים גם כמה מכתבים שקיבל מחיילים, כמו חייל גולני שכותב לו, "אני דתי ונמצא כעת בבסיס רעים. המטבח אינו כשר. אבקש את כבודו שישתדל עבורי כדי שיעבירו אותי לבסיס דתי", לצד תחנונים של הורים שכולים שמבקשים ממנו לסייע באיתור ילדיהם הנעדרים בשדות הקרב של מלחמת השחרור.
אך המסמכים המעניינים ביותר שהותיר אחריו זעירא קשורים לחלקו המרכזי באיתור חללי קרב ג'נין. הקריאה בהם מגוללת סיפור של אומץ לב, נחישות ורגישות, ובעיקר מסירות גדולה לאחת המטרות הנאצלות ביותר של צה"ל - השבת כל החיילים לביתם, חיים או מתים.
עם תום מלחמת העצמאות התברר כי ישנם כאלף חללים ישראלים שגופותיהם נשארו מעבר לקווי האויב. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, נאמן למסורת היהודית, הפעיל לחץ על ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כדי שבמסגרת הסכמי שביתת הנשק יעמוד על כך שיתאפשר לפנות גופות אלה לקבר ישראל. הלחץ נשא פרי, ולאחר החתימה על ההסכמים החל הרב גורן לפעול, בעיקר מול רשויות ממלכת ירדן, לאיתור גופות חללי צה"ל בשטחה.
גורן היה אמנם דמות בעלת שיעור קומה והשפעה, אך הוא היה זקוק למישהו שידבר את שפתם של הערבים. זעירא, עם ערבית שוטפת ובקיאות במנהגי האיסלאם על בוריים, היה האיש המושלם למשימה. "הוא ניצל את כל הידע שהיה לו, ורק בזכות זה נתנו לרב גורן ולו להגיע לאותם חללים", מספר הבן זהר. "וגם על זה, אגב, אבא לא דיבר איתנו מילה".
9 צפייה בגלריה
זעירא (עומד, שני מימין) והרב גורן (עומד, שני משמאל) כשביניהם קצין הלגיון הירדני, במהלך איסוף גופות חללים בגוש עציון
(צילום: באדיבות משפחת זעירא)
גורן וזעירא הסתובבו במהלך שנת 1950 במקומות כמו בית הערבה, לטרון וגוש עציון, בחיפוש עיקש אחר חללי צה"ל. "כשהירדנים לקחו את אבא לגוש עציון, הם קשרו לו את העיניים ועשו כמה סיבובים עם הקומנדקר כדי לבלבל אותו, אבל הוא הצליח לגלות שהם בונים שדה תעופה בקלנדיה", אומרת הבת אילה.
ואולם מכל המקומות שבהם ביקרו זעירא והרב גורן, ג'נין הייתה האגוז הקשה ביותר לפיצוח.
בספרו "לא בחיל ולא בכח" כותב הרב יצחק מאיר, ממייסדי הרבנות הצבאית ומי שהצטרף לחלק ממסעות גילוי החללים הנעדרים, ש"ג'נין הייתה אחד המקומות הקשים אליו הגיעו נציגי הרבנות הצבאית. האוכלוסייה הייתה תחת ההשפעה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, והם שנאו את 'היאהוד' שנאת מוות. לא עזרו הדיבורים ולא עזרו הדינרים".
לדבריו, הרב גורן היה מעוניין שזעירא יתלווה אליו לג'נין ולמקומות אחרים, מאחר שדיבר "ערבית רהוטה, והיה בקיא בקוראן ובכל הצ'יזבטים של הערבים, והם הכירו אותו והוא היה מכובד בעיניהם".
אמנם זעירא מעולם לא סיפר על חלקו באיתור חללי ג'נין, אך המסמכים שהשאיר בבוידעם עושים זאת היטב במקומו. כך, למשל, בפברואר 1950 שלח זעירא מסמך למחלקת המודיעין של מחוז העמק בפיקוד צפון, ובו סיכום שיחה שביצע עם עבדול לטיף אל-קדר, תושב כפר קרע שבוואדי עארה.
"ביום 4.3.49 הייתי בג'נין בצבא העיראקי ביחידת 'מנג אל-כרמל'", העיד אל-קדר בפני זעירא. "הממונה עליי היה הקפטן חליל קאסם. תפקידי היה עם הקומנדוס, תחנתי הייתה על יד תחנת המשטרה המערבית. באותו תאריך היה תמרון צבאי במחנה (מ)דרום מערב לג'נין, מחנה בריטי, כיום מחנה פליטים. בהמשך התמרון שניהל הקצין הוא הסביר והראה לנו מקום, ממזרח המחנה, במרחק 50 מטר, ששם קבורים חמישה-שישה יהודים.
"דרום מג'נין יש גבעה, מערבה מדרך ג'נין שכם. מזרחה מהגבעה יש מערה פתוחה. במו עיניי ראיתי גוויותיהם של 25 יהודים בתוכה. כמו כן הבנתי שבמרחק מסוים מהכביש הראשי, במקום אחר, בין הגבעות, על הגבעה המזרחית בצידו המערבי, יש מערה פתוחה, שם קבורים כמאה יהודים, ביניהם בחורה. כמו כן הבנתי שמזרחה מג'נין יש מחנה בשם 'הרובי'. במרחק 150 מטר צפונה מהמחנה קבורים כ-15 יהודים".
על בסיס עדות זו, כמו גם חומרים שאסף מהיחידות הלוחמות של צה"ל, שירטט זעירא מפה ובה המקומות סביב ובתוך ג'נין החשודים ככאלו שבהם ישנן גופות של חללי צה"ל. גם המפה הזו שמורה בתוך הקלסרים שאיפסן בבוידעם. במהלך איסוף העדויות התברר כי מרבית גופות הרוגי הקרב הועברו למערה ליד ג'נין, וכי אחרים הושלכו בתוך באר שנחפרה ב"בוסתן פואד", גן גדול של עצי פרי בתוך ג'נין עצמה.
במרץ 1950 נכנסו לבסוף זעירא וגורן לראשונה לתוך ג'נין, כשהם לבושים כערבים, וזאת על מנת שלא לעורר מהומות. הם איתרו שתי גופות שנקברו בשדה ואף הגיעו אל המערה שבתוכה נדחסו רוב גופות ההרוגים, אך לא הספיקו לחלץ מתוכה את החללים. בפעם השנייה שביקרו מעבר לקווים כבר הצטרף אליהם הרב יצחק מאיר. "הם (הירדנים - א"א) העמידו לרשותנו מכונית משלהם, כיסו לנו את העיניים בכאפיות והביאו אותנו למקומות שסימנו להם במפה", כתב בספרו.
בהמשך נפגשו אנשי הרבנות הצבאית גם עם המוכתר של הכפר בורקין שממערב לג'נין, שדאג להבהיר להם שב"סיבוב השני" בין הערבים ליהודים יחריבו הערבים את מדינת ישראל. "זעירא הצליח לשכנעו בדיבורים רכים בערבית, שיסייע להם בכל זאת", כתב על כך מאיר.
במהלך הביקורים הראשונים שלהם בסביבות ג'נין בחודש מרץ, ובזכות יכולותיו של זעירא, הצליחו קצין הדת וחבריו לרבנות הצבאית לאתר ולחלץ חמש גופות של לוחמים ישראלים, שזוהו ונקברו בבית הקברות בעפולה. אך באפריל, כאשר ביקשו אנשי הרבנות להמשיך במלאכת איסוף הגופות, הם נתקלו בסירוב.
"בפגישה הסביר קצין הלגיון שמפאת מהומות והתנגשויות ואי-שקט כללי השורר בג'נין עקב הבחירות הקרובות, לא יוכל לקבל על אחריותו את מעבר הקצינים הישראלים במצב זה", דיווח זעירא לממונים עליו. "נוסף לזה, קיים רוגז כללי על עצם האפשרות שניתנה ליהודים לבוא להוציא את עצמות חלליהם. סוכם לחכות עד אחרי הבחירות בעבר הירדן".
במרץ 1950 נכנסו זעירא והרב גורן לראשונה לתוך ג'נין, לבושים כערבים, על מנת שלא לעורר מהומות. הם איתרו שתי גופות שנקברו בשדה ואז הגיעו למערה שבתוכה נדחסו רוב גופותיהם של עשרות חללי צה"ל שנפלו בקרב
לאחר הבחירות ושוך הרוחות, נמשכו הפעולות והתמקדו באותה מערה, שבה נקברו על פי עדויות מרבית חללי הקרב. רק בראשית יוני הצליחו סוף-סוף זעירא וגורן להגיע למערה, בליווי של רופא החטיבה וחוליה של חברה קדישא, וספרו בתוכה 55 גופות, יותר מכפי שציפו.
בדוח שכתב הרופא כמה ימים אחר כך, ושגם הוא נשמר בקלסריו של זעירא, מתברר כי חלק מהגופות שבמערה לא היו שייכות לחללי צה"ל. בדוח הרפואי יש ממד נקרופילי, אך בסופו גם בשורות טובות: "גולגולת אחת הייתה של ילד בן פחות משש-שבע שנים. הוכחה - השיניים השניות טרם הופיעו ונראו מתוך הלסת העליונה. כמה לסתות תחתונות היו של זקנים. הוכחה: צורת שיניים חרוקות וצורת הלסת, שהראתה שהשיניים הוצאו כמה שנים לפחות לפני המוות. עצם ירך שמאלית שהראתה סימנים של שבר ישן שהתרפא בצורה לא טובה, עם קיצור של בערך עשרה סנטימטר. לא ייתכן שהעצם הזאת הייתה של חייל. עצם זרוע שמאלית הראתה סימנים של שבר שטרם התרפא. לא ייתכן שהעצם הזאת הייתה של חייל בשירות קרבי".
בסופו של דבר אותרו 44 גופות של חיילים ישראלים, בתוך המערה ובמקומות אחרים. בגלל הקושי לזהות אותן, הוחלט להביאן לקבר אחים משותף. בקבר נטמנו גם שרידיהם של שני לוחמי גולני, שנהרגו במבואות ג'נין כמה ימים לאחר מבצע יצחק. קבר האחים ל-46 חללי הקרב על ג'נין ניצב גם היום בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.
זעירא שמר, כמובן, בקלסרו את הדיווח שהעביר על ההלוויה ההמונית שנערכה להרוגי הקרב ואשר החלה בעפולה, עברה דרך יישובי העמק לחיפה, והסתיימה בירושלים. כהרגלו זהו דוח מאופק, מלא פרטים אך חסר רגש: "עפולה: קריאת פרק מ"ג מתהילים. הספדים - הרב מעפולה, הרב הצבאי סרן אפשטיין. אב הרחמים. קדיש על ידי אחד ההורים. חיפה: קריאת פרק נוסף מתהילים. הספדים - הרב הראשי לצה"ל, ראש עיריית חיפה. אל מלא רחמים. קדיש על ידי אחד ההורים. ירושלים: קריאת פרק ט"ז תהילים. הספדים הרב הצבאי רב-סרן אליעזרי (הרב הצבאי הראשי של ירושלים - א"א). אל מלא רחמים. קדיש על ידי כל ההורים. יריות כבוד".
שלושה ימים אחרי ההלוויה, ב-6.8.1950, כתב זעירא מסמך תחת הכותרת "סיכום מבצע איסוף חללי צה"ל מעבר לגבול". הוא תיאר בו בקצרה את המאמץ לאיסוף שרידי חללי ג'נין, את מסע ההלוויה שבמהלכו "עמדו כל התושבים עם דגלים, הניחו זרים על הארונות וחלקו כבוד אחרון לגיבורים", ואת ההספדים שנישאו ליד קבר האחים הגדול בהר הרצל.
את המסמך סיים במילים הללו: "בזה נסתיים מבצע איסוף חללינו מעבר לקו. התחלנו בו לפני שנה ומעלה, החל מגבולות העמק, לטרון, גוש עציון וכלה בג'נין". חתימתו הצנועה, הקצרה, מופיעה בתחתית העמוד.
המסמכים ששמר זעירא בבוידעם היו יכולים בקלות להישאר עלומים, לולא התגלגלה השמועה עליהם לדורית פרי, מייסדת ארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", שעוסק בהשלמת פרטי חייהם של חללי מערכות חללי ישראל שמצבותיהם חסרות מידע וקורות חייהם לא מוכרים. מבחינתה של פרי, בלשית של חללים, במסמכים הללו היה טמון מידע שערכו לא יסולא בפז. הם גם היוו עבורה סגירת מעגל.
פרי, עובדת סוציאלית ומתכננת ערים במקצועה, היא אישה בעלת רגישות עצומה לבני אדם, חיים ומתים כאחד. "בכל יום זיכרון אני הולכת להר הרצל עם רשימה של 38 הנופלים שלי", היא אומרת. "השכן, הבנים של שכן אחר, חברים מהתנועה. ובכל שנה, ברגע הצפירה, אני צריכה להחליט ליד איזה קבר אני עומדת. הרגע הזה הוא נוראי, כי בהחלטה לעמוד ליד מישהו, אני מפלה לרעה את כל השאר".
ביום הזיכרון של 2010 הרגישה פרי שכוחה להפלות לרעה את שכוליה, אזל. "אמרתי לעצמי שנמאס לי, ושהשנה אני לא עומדת ליד קבר של מישהו שאני מכירה, אלא הולכת למקום שבו אף אחד לא עומד", היא מספרת. ההחלטה הזו הובילה אותה לאזור שבו קבורים חללי תש"ח, והיא מצאה עצמה עומדת במהלך הצפירה ליד קבר האחים של 46 חללי הקרב על ג'נין.
במהלך ביקורה במקום צדה את עינה של פרי מצבתו של יוסף לחנה, שעליה נכתב שמו בלבד, ללא פרטים נוספים. "ממש התעצבנתי כשראיתי את המצבה הריקה הזו", היא אומרת השבוע. "אם כאבה לי הבטן בגלל ההחלטה ליד מי לעמוד בצפירה, עכשיו כאבה לי הבטן קל וחומר. אמרתי לעצמי, 'במשך 70 שנה מדינת ישראל לא יכולה להשלים את הפרטים החסרים?'"
פרי החליטה לצאת למסע, שנמשך שנתיים, שבסופו הצליחה, יחד עם שותפה אורי שגיא, לאתר את תמונתו ופרטי חייו של לחנה, שנפל בקרב על ג'נין. "חלק מאותם 46 חללים שטמונים בקבר האחים הם עולים חדשים, שהגיעו ארצה אחרי השואה ונלקחו די מהר לקרב", היא מסבירה. "אחרי שהם נהרגו, לא היה מי שיחפש אותם ולא היה מי שישלים את הפרטים על קורות חייהם".
"אני לא יכול לראות מצבה ריקה", מצטרף שגיא. "זה מרגיש לי ממש כמו בוקס בבטן. יש לנו, החיים, את החובה ואת הזכות לזכור, לתעד ולהנציח את אותם גיבורים, שמסרו נפשם כדי שאנחנו נחיה כאן בבטחה".
ב-2013 הקימו פרי ושגיא את ארגון "לתת פנים לנופלים", שמתנדביו עמלים מאז על השלמת פרטיהם של חללי צה"ל הנשכחים, כמה מהם כאלו שנפלו בג'נין.
"חללי קרב ג'נין הושכחו ונשכחו מהזיכרון הלאומי", היא אומרת. "מעבר לכבוד שהמחקר עליהם מעניק להם, זה גם נותן הקלה למשפחות השכולות, שעד לאחרונה הרגישו שהן לבד. במשך שנים הן נשאו את תחושת הבגידה וההזנחה של המדינה, שהותירה את קרב ג'נין בצד, שכמעט האשימו את החללים בכך שהם נפלו שם. כשאנחנו עוסקים בקרב הזה אנחנו מחבקים את המשפחות ונותנים להן קצת אוויר. כדי שיוכלו ללכת עם הראש למעלה כשמישהו אומר 'הקרב על ג'נין'".
פורסם לראשונה: 07:55, 03.03.23
