האולימפיאדה היא התרחשות בעלת סתירה פנימית: מצד אחד, זהו אירוע גלובלי, כלל אנושי. הרוח האולימפית, חמש הטבעות השזורות זו בזו, מקבצת את בני כל הצבעים הגזעים, הדתות והתרבויות, לפעולה משותפת, כתף אל כתף. אם במגדל בבל המקראי התפצלנו לקבוצות שפה נפרדות, באולימפיאדה אנחנו שבים לשוחח בשפה אחת, משותפת, שפת הספורט. מצד שני, האולימפיאדה היא אירוע לוקלי, כיוון שהיא מעמידה במרכזה את התחרות בין מדינות. הספורטאים מייצגים מסגרות פוליטיות וכל הישג מולאם מיידית: הזוכה הנרגש ממהר להתעטף בדגל המדינה; בטקס מתנגן ההמנון; ואזרחי המדינה מרגישים גאווה מיוחדת.
ואולם, ערכה הגדול של האולימפיאדה הוא דווקא בדרך האמצע שהיא מציעה: היא לא מבטלת את הלאומיות, אלא מתעלת אותה לנתיב חיובי. ראיה לכך היא הקלות שבה מדינות מאמצות לחיקן מהגרים, ספורטאים מחוננים. אמריקני המתעטף בדגל שוודי (זהב בקפיצה במוט) ואתיופית מנשקת דגל הולנדי (זהב בריצות למרחקים ארוכים) מטשטשים את הגבולות שבין הלוקלי והגלובלי. כך גם בישראל אשר מתהדרת בספורטאים שהיגרו לכאן.
אלא שבישראל קבלתו של המהגר מורכבת מהרגיל. ארטיום דולגופיאט, גיבור ישראלי, איננו בעל זכויות אזרח מלאות. הוא עלה ארצה מכוח חוק השבות והפך אזרח ישראלי, אך מאחר שאיננו יהודי על פי ההגדרה הדתית (אמו אינה יהודייה), נמנעת ממנו האפשרות להתחתן בישראל (עם יהודייה).
ברית הזוגיות, שתיערך על ידי רשם אזרחי, תאפשר להקים תא משפחתי שהחוק יכיר בתוקפו. ההליך לא ייצור נישואים תקפים מבחינה הלכתית וכך יוסר החשש מפני ממזרות
מיהו ארטיום? בישראל חיים מאות אלפי אזרחים שבדומה לו עלו ארצה כבני משפחה של יהודים, אף שהם עצמם אינם מוכרים כיהודים. חלק גדול מהעולים מחבר העמים נמנים עם הקבוצה הזו – שייכים לישראליות ולא שייכים ליהדות. אגב, לבושתנו, כיוון שאינם מוכרים כ"יהודים" הם מוגדרים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ"אחרים".
קשה, אי אפשר, להצדיק את הפגיעה בזכות האזרח הבסיסית של ה"אחרים" להקים משפחה שתוכר על ידי המדינה, ולכן הפתרון המתבקש הוא ביטול המונופול הדתי בנושאי דין אישי והכרה של מדינת ישראל בתוקפם של נישואים וגירושים אזרחיים, כנהוג במדינות העולם הליברליות.
ואולם, מנגד, עבור ציבור רחב הכרה בנישואים ובגירושים אזרחיים, שאינם מתחשבים בזהות הדתית של בני הזוג, מעוררת קושי סמלי ומעשי כאחד: סמלית, היא פוגעת בבסיס המאחד של הזהות היהודית של מדינת ישראל. המשפחה היהודית, מבחינתו של ציבור זה, היא תנאי הכרחי להעברה בין-דורית של מורשת העבר המגדירה אותנו. מעשית, נישואין וגירושין אזרחיים עלולים להרבות ממזרים ולכן הדתיים ינהלו ספרי יוחסין, תוך יצירת קרע היסטורי בין חלקי העם.
נראה כי נדרש פתרון שיעניק לדולגופיאט את האפשרות להקים תא משפחתי שיוכר על ידי המדינה, מבלי שהדבר יפגע בציפור הנפש הסמלית והמעשית של הציבור הדתי והמסורתי. פרופ' שחר ליפשיץ הגה הצעה ראויה שלפיה מדינת ישראל תכיר בשני מסלולים מקבילים: נישואים דתיים בצד ברית זוגיות חילונית.
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןברית הזוגיות, שתיערך על ידי רשם אזרחי, תאפשר לכל המעוניינים להקים תא משפחתי שהחוק יכיר בתוקפו לכל דבר ועניין. ההליך ייעשה בדרך שלא תיצור נישואים תקפים מבחינה הלכתית וכך יוסר החשש מפני ממזרות והקושי המעשי יסולק. כמו כן, ההליך לא ייקרא "נישואים" ובכך יישמר המונופול הדתי על מוסד זה.
זוהי פשרה כואבת לכולם: הדתיים יוותרו על השליטה בממסד ובכללים שבאמצעותם מכירה המדינה במוסד המשפחה. עם זאת, "נישואים וגירושים", כעניין סמלי, ימשיכו להיערך רק בהתאם לדין הדתי. כך יהפוך דולגופיאט לאזרח שווה זכויות מבלי שתיקרע רקמת החברה המשותפת. הרוח האולימפית – של דרך האמצע – ראויה להנחות אותנו באופן שבו נטפל במחלוקות המאפיינות את המסע הישראלי המשותף.
- ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
