כולנו רוצים להאמין שלא נזדקק לשירותי רווחה. שנהיה בריאים ואמידים, שנוכל לעבוד ולהתפרנס, שלא נחווה אירועים טראומטיים, שאף אחד לא יפגע בילדים שלנו, שנזכה להזדקן בכבוד. כולנו גם מקווים שסיוע, אם נזדקק לו, נמצא בהישג יד. אלא שבמציאות, אחרי שנתיים של מגפה עולמית שהראתה לנו את החשיבות של מערכת רווחה חזקה, מתברר שלא למדנו כלום.
לפי דוח מרכז אדוה - מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל, בשנת 2019 תקציב השירותים החברתיים בכלל משרדי הממשלה עמד על 170.2 מיליארד שקלים, ב-2020 הוא עלה ל-208 מיליארד, ב-2021 נרשם שיא של 213.9 מיליארד, וב-2022 צנח התקציב ל-182.5 מיליארד.
אבל גם כשלא מדובר בכסף, שירותי הרווחה תמיד היו בתחתית סדר העדיפויות הממשלתי. רק לאחרונה שמענו את שר הביטחון בני גנץ מתבטא בזלזול כלפי תפקידו של שר הרווחה, ואת ח"כ מירי רגב מסבירה לסיעתה שאין "כאבי בטן" גם כשמדובר בחוקים שמטרתם לסייע לאוכלוסיות מוחלשות.
בשבועות האחרונים ביקרתי במסגרות ברחבי הארץ וצפיתי בעובדי הרווחה השונים בתפקידם. נחשפתי למצוקות ולכאב שאיתם הם מתמודדים על בסיס יומי, וראיתי את התקווה ואת הכוח שהם נותנים למי שזקוק להם. אבל גם הייתי עדה לדיסוננס הבלתי נתפס בין חשיבות העבודה שהם עושים לבין התנאים והשכר, בין אהבתם למקצוע לבין העלבון מהמערכת.
המסגרות האלה מספקות שירותים שאין להם תחליף, אבל נראה שמצופה מהן לעשות קסמים עם כוח עבודה מצומצם ומשאבים דלים. רבים מהעובדים שאיתם דיברתי יודעים שימיהם בתחום ספורים; חלקם כבר הודיעו על עזיבתם. "אנחנו אוהבים את העבודה", הסבירו לי, "אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבוד פה". כך נראית מערכת בקריסה.
מצולקות פיזית ונפשית
"יש עלייך מצית? משהו חד?", אני נשאלת רגע לפני כניסתי למעון צופיה ביבנה. "הן יבקשו ממך, אסור לך לתת להן כלום". שעת בוקר, רוב הנערות בכיתות. מחדר המוזיקה בוקעת מנגינת פסנתר שעושה קווץ' בלב. "אני מנגנת מגיל 5", מספרת לי ליאור (שם בדוי), בת 16, שזו הפעם השנייה שלה במעון.
כולן כאן צעירות, כמעט ילדות. לרגעים הן נראות ומתנהגות כמו כל נערה בגילן, אבל הצלקות על זרועותיהן מהפעמים שניסו לפגוע בעצמן מזכירות למה הן כאן, במעון שמוגדר כמסגרת זמנית לנערות בסיכון בנות 12 עד 18. בחייהן הקצרים הן הספיקו לעבור שבעת מדורי גיהינום: אלימות קשה, אונס, פגיעה מינית בבית, סמים, פשיעה, זנות, מערכות יחסים מסוכנות וסרסור על ידי הוריהן הם רק חלק מהסיבות שנערות מגיעות לצופיה.
55 מסגרות חסות הנוער, שמונה מתוכן חדשות, מופעלות ברחבי הארץ, ומטופלים בהן עד 1,460 נערות ונערים. במסגרת הרפורמה בחסות הנוער, התקציב הממשלתי עבור המסגרות הללו עלה מ-209.4 מיליון ב-2019 ל-231.6 מיליון ב-2021, אבל העלייה לא התבטאה במשכורות של אלה שבאים במגע צמוד ויומיומי עם הנערים והנערות.
"יש רגעים שאת אומרת 'אולי מספיק עם הלחץ'", מספרת דנה חסיד (34), רכזת קבוצה. "אבל אז את מגיעה למעון ומשהו קורה. אי-אפשר להסביר את זה". את אהבתה לעבודה ולנערות אי-אפשר לפספס. היא עצמה יצאה מהבית בגיל צעיר, והעבודה בצופיה היא סוג של סגירת מעגל עבורה. למרות זאת, בסוף החודש היא מתכננת לעזוב אחרי שלוש שנים. "הגעתי לכאן עם תואר שני בקרימינולוגיה, מלאת מוטיבציה. היה לי מאוד ברור שזה מה שאני רוצה לעשות", היא אומרת. "אבל אי-אפשר להשתכר מזה. היום, כשאני בזוגיות ועם ילדה קטנה, סדרי העדיפויות משתנים".
מצוקת השכר ידועה בחסות הנוער. מרבית המעונות מנוהלים על ידי עמותות וארגונים, ואת המעונות הממשלתיים מפעילות חברות כוח אדם. השכר השעתי למדריך, ביום או בלילה, נע בין 30-37 שקלים לשעה, תלוי במעון, וברובם הוא קרוב יותר לרף התחתון. מרבית המדריכים עוזבים אחרי שנה, והמעונות מתקשים לגייס עובדים. "התחלופה היא אינסופית", אומרת חסיד. "עובד שמתחבר לעשייה ולמהות מבין שהוא צריך לעשות ויתורים. בתור מנהלת אני שומעת על עובדים שמאוד רוצים להיות פה, אבל מרגישים לא מתוגמלים".
לדברי מרטין וילר, ראש ענף חינוך ורווחה בכוח לעובדים המאגד את עובדי חסות הנוער, בכל שנה נוטשים את חסות הנוער 50 אחוז מהמדריכים. "גורם מרכזי לכך הוא השכר. התחלופה הזו פוגעת ברצף הטיפולי ויכולה להיות הרת אסון לנוער בסיכון".
עבודה בלי שעות
בהפסקת הצהריים הנערות מספרות לי על החלומות שלהן. "אני רוצה לאלף כלבים", "אני רוצה להיות אמא", "אני פשוט רוצה להצליח". אצל רובן הגעגועים לא מרפים. לבית, להורים, לחברים. למרות זאת, חלקן חוששות שכשייצאו מכאן מצבן יידרדר שוב. הצוות מודע לכובד האחריות שמוטלת על כתפיהם: בשביל רבות מהנערות האלה, זו ההזדמנות האחרונה.
"זו אוכלוסייה מאוד מורכבת", מסביר אסף עזריאל, מנהל מעון צופיה. "חלקן מגיעות לכאן כחלופת מאסר, חלקן אחרי שריצו כבר מאסר. אנחנו מקבלים נערות שנפגשו עם התחתית של החברה, ומאוד קשה להצליח בשלושה חודשים. יש מקרים טראגיים של נערות שהמצב שלהן מידרדר ולפעמים גם מסיימות את חייהן, אבל יש גם המון הצלחות".
בצופיה מודדים אחוזי הצלחה לפי אחוז השמות שצלחו - נערות שהצליחו להישאר מעל חצי שנה במסגרת המשך אחרי המעון. מדד ההצלחה של המעון עומד על 58.5 אחוז, נתון שמצידו השני נמצאות 41.5 אחוז מהנערות שלא מצליחות להשתקם, לפחות לא בסבב הראשון. "מגיעות לפה נערות שעברו יותר מדי והדרך שהן צריכות לעשות ארוכה מאוד", אומר דור אחוון (28), רכז קבוצה. "אם היו מספיק כלים טיפוליים כדי לזהות אותן בזמן, היה אפשר לעצור את ההידרדרות".
אחוון עובד כבר שש שנים במעון. הוא אוהב את העבודה, אבל גם מבין למה אנשים נוטשים את המקצוע. "המחסור בכוח אדם מוצדק", הוא מסביר. "המדריכים מתמודדים עם דברים לא פשוטים, ומבינים מהר מאוד שאם הם רוצים לדאוג לעצמם ולמשפחות שלהם, הם לא יכולים להיות כאן. לעבודה הזאת אין שעות. אני אמור לעבוד בין שמונה לחמש ומעבר לזה לא משלמים לי, אבל אני זמין 24/7 ועובד גם כשאני לא כאן".
בימים אלה חסרים בצופיה שישה מדריכים מתוך 42. למרות שמדובר בתפקיד רגיש שכולל הרבה אחריות, תנאי הקבלה לעבודה הם תעודת בגרות וגיל מעל 24. בין הסיטואציות הקשות שהמדריכים נאלצים להתמודד איתן נמצא השימוש ב"חדר פסק זמן" - חדר נעול, מרופד וסטרילי בשטח של כ-7 מ"ר, שאליו מכניסים נערות במצב של פגיעה בעצמן או באחרות. ב-2021 זה קרה 301 פעמים, מתוכן יותר מ-40 אחוז תחת שימוש בכוח, ובכשליש מהמקרים הנערות שהו בחדר יותר משעתיים. עזריאל טוען שלא מדובר בעונש, אלא בהגנה. "לא נגרם לנערה נזק, והיא נמצאת בחדר כשהיא מהווה סכנה לעצמה או לסביבה".
כשאני שואלת אם יש מחקרים שמראים שהשימוש בחדר פסק זמן, הליך שנוי במחלוקת, מביא לשיפור, הוא משיב ש"אין מחקרים אקדמיים, אבל יש את הבדיקות שאנחנו עושים שבהן רואים את ההטבה במצב הנערה. כל שימוש עובר בדיקה בכמה רבדים כדי לוודא שהוא מוצדק, מיטיב ונעשה נכון. במקרים הנדירים שזה לא ככה, אנחנו עוצרים ומתחקרים את עצמנו".
"יש פה סיטואציות קצה", אומרת ספיר תנעמי, מדריכה. "כשאת רואה נערה שאין לה כוחות לעצמה, לחיים, זה משפיע". תנעמי, מורה לחינוך מיוחד, הגיעה למעון לפני כמעט שנתיים. "הלב שלי פה כל הזמן", היא מספרת. "יש מקרים קשים, כמו נערה שנעלה את עצמה במקלחת וניסתה לפגוע בעצמה, פרצנו את הדלת ונלחמנו בה כדי לעצור אותה, בזמן שכל מה שאת רוצה זה לחבק אותה ולהגיד לה 'אני פה איתך'. בסיטואציות כאלה את הקיר שלה, המגן שלה. הלב נקרע".
