אלה טברדי עם אמה שעלתה לארץ בעקבות המלחמה
(צילום: אלעד גרשגורן )
בגיל 14 עזבה אלה טברדי את ביתה ומשפחתה בחרקוב ועלתה לארץ לבדה, במסגרת פרויקט נעל"ה. כבר שש שנים שהיא מתמודדת עם החיים בלי אמה ואחיה. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה התקשתה החיילת הבודדה, שמשרתת כלוחמת ביחידת החילוץ וההצלה בצה"ל, להיות רחוקה מהבית בעיר המופגזת. לפני שלושה ימים, ואחרי מסע מפרך, נחתה האם אלינה בישראל.
"עברתי דרך לא קלה מאז שיצאתי מהבית שלי בחרקוב ועד שנחתי כאן ופגשתי את הבת שלי", סיפרה אלינה בהתרגשות. "לשמחתי פגשתי בדרך הרבה אנשים טובים שעזרו לנו". בנה דניאל הגיע איתה לגבול מולדובה-אוקראינה, אך שם נאסר עליו לצאת. "הוא הראה להם את הדרכון הישראלי שלי, ולמרות זאת אמרו לו שהוא לא יכול לצאת ונפרדנו", אמרה אלינה בדמעות. "רציתי לחזור איתו לאוקראינה אבל הוא הכריח אותי להישאר באוטובוס. עכשיו הוא עם הבן הבכור שלי אלכסנדר בקייב. אני מקווה שהם ישמרו על עצמם".
אחרי העלייה לישראל התגוררה ולמדה אלה בכפר הנוער ימין אורד. "בהתחלה לא באמת הבנתי מה זה אומר לעזוב את כל המשפחה ולהגיע לישראל לבד, אבל לשמחתי הסתגלתי מהר בזכות הרבה עזרה שקיבלתי", סיפרה לחברותיה. אחרי שזכתה לסיוע מטעם התנועה הקיבוצית, כיום היא מתגוררת בקיבוץ שדה אליהו. "זכיתי גם למשפחה מאמצת נהדרת שחיבקה אותי בהמון אהבה", סיפרה לבני משפחתה. בצבא ביקשה אלה בת ה-20 לשרת כלוחמת. "זו השליחות, להגן על הארץ, הרי למה בעצם אני פה?".
אחרי שצפתה בתמונות של עיר הולדתה חרקוב המופגזת, שם מתגוררים גם דודתה וסביה, עשתה אלה כל מה שביכולתה כדי לשכנע את אמה לעלות לארץ. "היה לי קשה לעזוב את הכול ולבוא, אבל בסוף החלטתי שהגיע הרגע", אמרה האם אלינה בת ה-52, "ההפצצות התחילו להתקרב אלינו, ראיתי מטוסים רוסיים ליד הבית שלי ופחדתי מאוד. בקושי הצלחתי לישון בלילה. אני אפילו לא יודעת האם מקום העבודה שלי נשאר שלם או הופצץ".
החשש הגדול כרגע הוא לשלום הוריה של אלינה, סבה וסבתה של אלה, שנותרו בחרקוב מנותקים מחשמל ומטלפון. "הם גרים במרחק של שעה נסיעה ממני, אבל כבר יותר משבוע שאין לי קשר איתם", אמרה אלינה. "פוטין מפרק את חרקוב. הוא כועס על התושבים, כי בשנת 2014 כשהרוסים ניסו להיכנס לעיר, הם נתקלו בהתנגדות חזקה ולא הצליחו. מה שפוטין עושה עכשיו זה סוג של נקמה".
לאלינה היה ברור שהיא לא עוזבת בלי הכלבים שלה - פאניה, שחה וגרש. אלינה סיפרה על הכלבים כי "הם ממש חלק מהמשפחה, אבל פאניה סירבה לעזוב ונשארה בחרקוב אצל חבר, ושחה טסה איתי כל הדרך בתוך הכיס של המעיל".
אלינה סיפרה כי יצאה לדרך לפני יותר משבוע וכי "בהתחלה נסענו לעיר קטנה ליד חרקוב, משם לעיר נוספת, ואחר כך יצאנו ברכב שמחלק סחורה לחנויות, 13 איש דחוסים בדרך לדנייפר. ישנו שם בבית מלון והמשכנו באוטובוס למולדובה. זו הייתה נסיעה ארוכה שנמשכה כל הלילה אל הגבול. שם הבן שלי ואני נאלצנו להיפרד".
6 צפייה בגלריה
אלה ואלינה בשדה התעופה. "התרגשתי לפגוש את הבת שלי, אבל הייתי עצובה שהבן שלי לא יכול היה לצאת איתי"
(צילום: יעל אייזנר, התנועה הקיבוצית)
מי שסייעו לה להתגבר על הפרידה הם אנשי איחוד הצלה. "הם ממש קלטו אותי והעלו אותי על הטיסה שלהם. ישבתי במטוס והתרגשתי לפגוש את הבת שלי, אבל הייתי גם עצובה שהבן שלי לא יכול היה לצאת איתי ולהינצל מהמלחמה", סיפרה.
בינתיים אלה לא בזבזה זמן וחיפשה מקום מגורים לאמה. היא קיבלה חופשה ממפקדיה בצבא, ובסיוע יעל אייזנר, האמא של החיילים הבודדים מטעם התנועה הקיבוצית, מצאה לה דירה בשכונת הדר בחיפה. אייזנר דאגה גם לתרומות של רוב הציוד מאנשים טובים, וכעת חסרים רק ארונות, כיסאות ושולחנות. "למרות כל הקושי אני מאושרת להיות בישראל עם הבת שלי", אמרה אלינה וחיבקה את בתה, "גם אני וגם הכלבים סוף-סוף רגועים".
6 צפייה בגלריה
אלינה ואלה, עם הכלבים: שחה וגרש. היה לה ברור שהיא לא עוזבת את אוקראינה בלי הכלבים
(צילום: אלעד גרשגורן)
"מהרגע שחייל או חיילת מגיעים לקיבוצים, הם כבר לא בודדים", אמרה אייזנר. "ביותר מ-30 השנים שהפרויקט קיים, הגיעו אלינו עשרות אלפי חיילים שקיבלו בית חם ומשפחה, ובעיקר קהילה עוטפת. כשהחלה הלחימה באוקראינה ליוויתי את החיילים הבודדים שעלו משם, להקל עליהם ככל האפשר במצב הבלתי נסבל".
בתנועה הקיבוצית הדגישו כי הם פועלים לסייע לעם האוקראיני, לפליטים ולעולים. "משלחות מטעם התנועה הקיבוצית מסייעות בגבול אוקראינה, ותרומות נאספו בקיבוצים ונשלחו לפליטים", אמרו בתנועה, "בנוסף, התנועה נערכת לקליטת עלייה בקיבוצים".
