אכן, התחושה היא שהבית בוער. כך אמר הסופר דויד גרוסמן בהפגנה בת"א, ואיזכר את ספרו "הזמן הצהוב". אבל הבית - בוער לא מהשבועות האחרונים. הבית בוער בסזון ובאלטלנה, בחטיפות ועשיית-שפטים איש ברעהו, עוד בתקופת 'היישוב', טרום המדינה.
הבית בוער בהחלטה מי ראוי ומי לא לחתום על 'מגילת העצמאות', טרם הכרזת המדינה. מי ינסח ומי יזכה להיות במעמד הנכסף ההוא.
הבית בוער בהסכמי השילומים וההפגנות שכנגדן. במעברות, בדידיטי ובגזזת. בילדים שנעלמו פתאום למשפחות ממוצאים מסוימים מאד. ביחס לניצולים.
הבית בוער במהומות ואדי-סאליב, בהזנחה ובאפלייה, בממשל הצבאי המתמשך, בטבח כפר-קאסם. הבית בוער ב'עסק-הביש', בשחיתות השלטונית המתמשכת. ב'פנקס-האדום'. ובעוד ועוד פרשיות שהושלכו לתהום.
הבית בוער בהסכמי השילומים וההפגנות שכנגדן. במעברות, בדידיטי ובגזזת. בילדים שנעלמו פתאום למשפחות ממוצאים מסוימים מאד. ביחס לניצולים
הבית בוער בשנות המהפך הפוליטי, ב'גוש-אמונים', ב'שלום-עכשיו', במלחמת לבנון(הראשונה), במחתרת-היהודית, ברצח אמיל גרינצוויג, בנסיגה מסיני. הבית בוער כמעט בכל מה שראו עיניי.
הבית בוער בהסכמי-אוסלו, ברצח-רבין, בהסתה, בהאשמה-הקולקטיבית, בנסיגה מלבנון, באינתיפאדה השנייה, בהתנתקות. במלחמת-לבנון(השנייה), בשחיתות השלטונית המתמשכת. ביוקר-המחייה. בקריאות 'בוגדים' כלפי חצי העם. בפוליטיקת 'שסה-ומשול'. במחטפים. באיבוד הביטחון האישי.
גרוסמן דיבר בכאב גדול ואותנטי על ישראלים רבים החשים כ'גולים בארצם'. החיים בחוויה קיומית של 'גלות-פנימית'. וגם זה לא שייך רק ל'חצי' של גרוסמן, ורק לשבועות האחרונים, מאז הושבעה ממשלת נתניהו השישית.
הבית בוער. הגיע הזמן שנדבר
כי הדינמיקה ההרסנית מגיעה, כבר הרבה מאד שנים, משני הצדדים. דינמיקה של הכרעה והכנעה(ואפילו נקמה), דינמיקה של "לקחו לי את המדינה" ו"באנו חושך לגרש". היא לחלוטין לא רציונלית, ואפילו לא אידיאולוגית(או 'דתית'). היא בעיקר זהותית ורגשית. ויושבת על קווי שסע ופצע, על טראומות-מכוננות שיושבות זו-על-זו ולא טופלו במשך שמונים השנים האחרונות (מהסזון ועד הנה).
כשותף-עומק, כמי שמאז עומדו-על-דעתו, ולכל הפחות מאז רצח-רבין, מנסה לכונן גשרים בין השבטים הישראליים, מתוך המאמצים הסיזיפיים הללו בשלושים השנים האחרונות, לצערי אני יודע היום לומר שכמעט אף אחד מכל המנסים לעסוק ביצירות אמנות והסכמות, כינון אתוס משותף ותפיסת 'טוב-משותף' נבוך מאד בימים הללו, ולא מבין מה ניתן לעשות, איך מונעים את בערת-הבית על יושביו.
כולם כמעט מנסים לעקוף את הדבר הקריטי, שאחרי שמונים שנים כאן בארץ הגיע הזמן לעשות: לדבר. לדבר באמת. ובעיקר להקשיב. בכוונה להבין את כאביו ואת תקוותיו של האחר. של האחרים המרובים כאן. לקחת אחריות אמיתית, משותפת, מרובת-נרטיבים, על טראומות ופצעי העבר, ומתוך כך לכונן אמון. וערבות. ושותפות. לתהליך שכזה קוראים פיוס. תהליך עומק של פיוס אמיץ, תוך בירורים נוקבים, כואבים, מכל הצדדים וקווי השסע של החברה הישראלית.
דויד גרוסמן בהפגנת המחאה
(צילום: Satview)
אחרי שמונים שנה שהזנחנו ולא טיפלנו, הגיע הזמן. כי באמת הבית בוער
הגיע הזמן לתהליך עמוק ואמיץ ותובעני של פיוס. לא של "פוצי-מוצ" והתנחמדות. לא "שולם-שולם-לעולם, ברוגז-ברוגז-אף-פעם", וגם לא 'צו-פיוס' של קרן אביחי משנות ה-90. וגם לא מפעלות 'גשר'. ולא 'אמנת כנרת'. ולא 'שחרית' ולא 'מעוז' ולא 'יוזמת המאה' ולא 'הרבעון הרביעי'. כולם יוזמות נכונות וחשובות אבל כ-ו-ל-ם פוסחים על שלב הפיוס. פיוס עמוק ואמיץ וכואב ותובעני, שלא יסתיים בסמינר מרוכז אחד. פיוס שדומה יותר ל"וועדות-הפיוס-והאמת" בדרום אפריקה וברואנדה. (עם ההתאמות המתבקשות אלינו).
הגיע הזמן לתהליך עמוק ואמיץ ותובעני של פיוס. לא של "פוצי-מוצי" והתנחמדות. לא "שולם-שולם-לעולם, ברוגז-ברוגז-אף-פעם"
הבית בוער, הגיע הזמן שנדבר, באמת, ולצורך כך נדרשת הקמת 'מועצת-פיוס-לאומית' בה שותפות ושותפים כל הקהילות והשבטים. כ-ו-ל-ם. אין מי שמוקצה-מחמת-מיאוס. אין מי שכאביו מחוץ-לסקאלה.
אליעז כהןצילום עצמיאני חש שבעומק "הרוב-הדומם" הישראלי מבין את זה. שאי אפשר יותר לא לעמוד מן הצד, ולא להמשיך באותם הכלים שנוסו, שפשוט לא עובדים. הבית בוער, הגיע הזמן שנדבר. שנהיה מוכנים לפצוע ולהיפצע, במילים, בתוך תהליך מוכל של פיוס, שיוביל אולי לריפוי.
אין לנו אלא אלו את אלו. זה את זה. ואין לנו, באמת שאין לנו, ארץ אחרת, ומדינה אחרת.
אליעז כהן הוא משורר ופעיל-שלום, חבר קיבוץ כפר עציון
