במאה ה-19, כשהמדע המודרני התחיל לחקור דתות, הוא נתקל בקושי להגדיר את התחום. האם דת היא מערכת של אמונות, או דווקא מערכת של חוקים? מרחב חברתי שלא כפוף לשליט החילוני, או מנגנון שליטה מוסדי? מבנה סמלי שמעניק משמעות לחיי בני אדם, או חוויה אישית של התחברות אל "המעבר"? האם יכולה להיות דת בלי אלוהים? ואם לא – האם הבודהיזם אינו דת? האם מדובר בהכרח בעניין קולקטיבי, או שדת יכולה להתקיים גם רק בתוך נפש האדם?
יהדות חילונית – המאמרים הקודמים בסדרה:
• איך קבענו מי יהודי בלי שהחלטנו מהי יהדות?
• כולם מדברים על דמוקרטיה, איש לא מדבר על יהדות
חוסר ההסכמה לגבי שאלות מהסוג הזה עורר ספק לגבי עצם היכולת לגבש הגדרה כללית ואוניברסלית שתהיה נכונה בכל מקום וזמן, ושהדתות השונות יהוו ביטויים שונים שלה. כדי לעקוף את הבעיה התפתחה במחקרי הדתות הסכמה על כך שכל דת באשר היא כוללת שלושה מרכיבים – אמונה, התנהגות ושייכות – וכדי להבין דת מסוימת יש לבחון את היחס בין שלושת המרכיבים בה.
על רקע זה הוצגו שני מודלים שונים של דת, שזכו לשמות "המודל הקתולי" ו"המודל הפרוטסטנטי". התפיסה לא טוענת שהמודלים האלו כוללים את כל ההגות של כל אחד מהזרמים הנוצריים שעל שמם הם קרויים, או שאי אפשר למצוא אותם מחוץ לנצרות, אלא משתמשת במלים "קתולי" ו"פרוטסטנטי" כשמות-קוד לסוגים של דתיות.
המודל הקתולי מתאר מצב שבמסגרתו הדת מעוניינת להשתלט על כמה שיותר מרחבי חיים. היא שואפת להתקיים גם במרחב הפרטי וגם במרחב הציבורי; היא מקנה חשיבות רבה לפרקטיקות דתיות כגון הליכה לכנסייה והשתתפות בתפילות ובטקסים דתיים, ומדגישה את שייכותו של המאמין לקהילה הדתית. החשיבות של המרכיב הקולקטיבי בדתות שפועלות על פי המודל הקתולי הופך את המוסדות הדתיים לרבי משמעות ומעניק להם לגיטימציה להגביל את חופש הפרט לטובת אינטרסים של הקהילה. העיסוק האמוני בהן מתמקד בעיקר בטענות תיאולוגיות על המציאות, כגון "יש אלוהים", "אלוהים רוצה ש...", "אלוהים עשה את..." וכדומה.
לעומת זאת, לפי המודל הפרוטסטנטי הדת היא קודם כל אמונה פרטית שמקומה במרחב הפרטי. האמונה הפרטית הזו נחשבת למרכיב הפנימי והאותנטי ביותר בדתיות. במרכזה עומדת חוויה של הקשר עם הנשגב ולא טענות כלשהן לגבי מהותו של האל, והיא אמורה להוביל לריפוי עצמי, להתפתחות אישית ולגאולה פרטית.
לפיכך, דתיות "פרוטסטנטית" יכולה להתקיים במנותק מחוקים ומנהגים דתיים ולא מחייבת עשיה קולקטיבית. יותר מזה: אסור שהממסד הדתי יכפה את עצמו על מי שאיננו מעוניין בו, והמרחב הציבורי חייב להיות נקי מסמלים דתיים כלשהם. הדגם הזה מאפשר, אם כן, קיום של דתיות שהולכת יד ביד עם ערכים ליברליים של זכויות אדם במקום לסתור אותם.
דרך הפריזמה של שני המודלים אפשר לראות שהקבוצות שקיבלו את השליטה על הדת היהודית בישראל – האורתודוקסים (שנקראים "דתיים", אף שיש יהודים דתיים רבים שאינם אורתודוקסים), האולטרה-אורתודוקסים (חרדים) והחרד"לים (חרדים-לאומיים) – מקדמות יהדות "קתולית". אבל יותר מזה – הן גם טוענות שהדגם הקתולי מייצג את ה"היהדות האמיתית". חילונים, מסורתיים, רפורמים, קונסרבטיבים ואחרים מוצגים במסגרת הזאת כמי שאינם "באמת" יהודים, אלא "פרוטסטנטים".
ד"ר הגר להבאלון גטיניו, יח״צ ספיראבל במסורת היהודית, מתקופת המקרא ואילך, מופיעים גם ביטויים של דתיות מהסוג "הפרוטסטנטי". מיעוטם נובע בין היתר מכך שהדגם "הקתולי" עמיד יותר בפני סכנת התבוללות. אבל בישראל, שבה היהדות דומיננטית ומוגנת על ידי המדינה, הסכנה הזאת פוחתת מאוד, וזה פותח הזדמנות לקידום דת יהודית שפועלת על פי המודל הפרוטסטנטי.
כדי לעשות זאת, יהודים לא-אורתודוקסים צריכים להפסיק לנסות "להיפטר" מיהדותם או להתנצל עליה. צעד חשוב לכך הוא ההבנה שהמאבק אינו בין "יהודים אותנטיים" ל"מתחזים פרוטסטנטיים", אלא בין שני דגמים אפשריים של זהות דתית. זה לא מאבק נגד היהדות, אלא בתוך היהדות.
- ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר וחוקרת סוציולוגיה של האמונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
