בעוד רבים בשנות ה-90 סברו שתהליך אוסלו היה פריצת דרך היסטורית בדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עבור ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שביטחון ישראל ניצב בראש סדר יומו הצבאי והפוליטי, בפועל היו הסכמי אוסלו מהלך ביטחוני לבלימת איום רעיון המדינה הדו-לאומית. את העובדה הזו נוטים לשכוח אלו הטוענים שההחלטה לחתום על ההסכמים עם אש"ף הייתה טעות אסטרטגית שמקורה באשליית השלום שיצר יאסר ערפאת. הם לא הבינו את מערכת השיקולים הרחבה שהובילה את רבין, ואת רצונו להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בהיותו חסיד "גישת ההפרדה" בין ישראל לפלסטינים תפס רבין את פתרון המדינה הדו-לאומית, שבמסגרתה לא יהיה רוב יהודי בין הירדן לים, כאיום קיומי. למעשה, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא תמך ב"אופציה הירדנית", שלפיה הממלכה ההאשמית תהיה השותפה להסכם עם ישראל כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית. אולם האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987 הביאה אותו למסקנה שהכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה פוגע בביטחון הלאומי של ישראל.
הוא הניח שכדי שישראל לא תיחשב בעיני הקהילה הבינלאומית למדינת אפרטהייד, היא תצטרך להעניק זכויות אזרח מלאות לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, מה שימנע רוב יהודי מוצק של כ-80 אחוזים בקרב האוכלוסייה הישראלית. על כן החליט רבין לקדם את הסכמי אוסלו במטרה להעניק אוטונומיה לעם הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ובכך ליצור הפרדה מלאה בין העמים. למעשה, תהליך אוסלו היה צעד ביטחוני מדורג, שבמסגרתו נחתמו שלושה הסכמים עיקריים בין מדינת ישראל לאש"ף בשנים 1995-1993.
קשה לומר כיצד ראה רבין לנגד עיניו את הסכם הקבע עם הפלסטינים. ייתכן שהוא סבר שפער העמדות בין הצדדים לא מאפשר הגעה להסדר קבע, ולכן הסכמי אוסלו הם מכשיר ליצירת הפרדה ותו לא
בדיעבד, 28 שנים לאחר החתימה על הצהרת העקרונות וההשקה של תהליך אוסלו, נראה שהמהלך הביטחוני של רבין לבלימת איום המדינה הדו-לאומית הצליח, גם אם באופן חלקי. בניגוד לחזון הרומנטי של שמעון פרס בדמות מזרח תיכון חדש, נראה שהחזון הביטחוני של רבין ליצירת הפרדה פוליטית בין ישראל לפלסטינים עמד במבחן המציאות. בפועל, ההסכמים הביאו להקמת הרשות הפלסטינית וליצירת הפרדה מדינית כמעט מוחלטת בין ישראל לפלסטינים החיים בגדה וברצועת עזה – מעמד שבולם באופן משמעותי את איום המדינה הדו-לאומית.
מסיבות רבות, הסכם שלום ישראלי-פלסטיני אינו נראה באופק בשלב זה. אך מבחינת החזון הביטחוני של רבין, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, לפלסטינים יש מאז ישות שהיא פחות ממדינה, בעוד ישראל שמרה על כל נכסיה הביטחוניים כמו בקעת הירדן, ההתנחלויות וירושלים.
ד"ר אורי ורטמןקשה לומר כיצד ראה רבין לנגד עיניו את הסכם הקבע עם הפלסטינים, אך אם אותו נאום שנשא חודש לפני הרצח אכן שיקף את דעותיו, סביר מאוד להניח שכלל לא היה נחתם הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. ייתכן שהוא סבר שפער העמדות בין הצדדים לא מאפשר הגעה להסדר קבע, ולכן הסכמי אוסלו הם מכשיר ליצירת הפרדה ותו לא.
העובדה שהוא המשיך בתהליך אוסלו גם כשהבין שערפאת לא עשה מאמץ מהותי להילחם בארגוני הטרור הפלסטיניים מחזקת את הטענה שבלימת איום המדינה הדו-לאומית ויצירת הפרדה מדינית, גם אם באופן חלקי, הייתה המטרה האסטרטגית העליונה של רבין.
- ד"ר אורי ורטמן, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS); אוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. גרסה מורחבת של המאמר פורסמה בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (גיליון נובמבר 2021) תחת הכותרת "המאבק נגד איום המדינה הדו-לאומית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
