אחד הגטאות הגדולים שבהם הוחזקו יהודים במהלך השואה היה הגטו בעיר ורשה, בירת פולין. רבבות יהודים חיו בתנאים לא פשוטים, צפיפות נוראה, ותחת איומי החיילים הנאצים.
בתחילת 1940 הקימה התנועה הרוויזיוניסטית בגטו את הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאוול פרנקל. שנתיים וחצי מאוחר יותר הוקם הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. שני הארגונים לא תמיד הסכימו ביניהם, והיו לא מעט חילוקי דעת, אבל המטרה הייתה זהה – למרוד בנאצים.
ההכנות למרד
בחודשים שקדמו לפרוץ המרד בגטו ורשה שיוועו אנשי הארגון היהודי הלוחם לאספקת נשק ותחמושת. "פנינו לאנשי הארמיה קראיובה, שהיו להם מחסנים מלאים בנשק, והם ענו תשובה פשוטה. הם לא רוצים שהמרד יתפשט מעבר לחומות הגטו, לוורשה עצמה, כי הם לא מוכנים ולא קיבלו הוראה מלונדון להתחיל בהתקוממות", סיפר שלום סטפן גראייק, מלוחמי הגטו.
"זאת הייתה התשובה הרשמית שלהם, אבל תחת זה הסתתר דבר נוסף – לא היה להם אמון, לא בכוחו של הגטו למרוד וגם בנוגע לתוצאות", הוסיף גראייק בעדות לבית לוחמי הגטאות. "בארמיה היה חלק אנטישמי די ניכר וחשדו שיהודים שמאלנים ואולי קומוניסטים עשויים להשתלט על המרד".
אחרי לחץ כבד הצליח אי"ל להשיג 49 אקדחים סמוך לפרוץ המרד. "זאת הייתה הודות להתערבותם של אנשים שהיו בתוך הארמיה שהיו ידידי יהודים, בעיקר וולינסקי (הנריק וולינסקי – ראש המדור היהודי במחתרת הפולנית – אל"ק)".
6 צפייה בגלריה
אחת מחומות הגטו. "השגנו חומר נפץ כדי ליצור במעבדות בגטו בקבוקי מולטוב"
(צילום: Keystone/Getty Images)
"השגנו גם חומר נפץ כדי ליצור במעבדות שלנו בגטו בקבוקי מולוטוב. היתר, רוב האקדחים והתחמושת, היינו צריכים לקנות בכסף רב, בעיקר באמצעות המשטרה הפולנית שקנתה אותו מידי הגרמנים או מחיילים איטלקים עריקים".
ההתנגדות מבית
בתוך הגטו הדעות היו חלוקות באשר ליציאה למרד נגד הנאצים. "היה ויכוח די חריף ודי קולני וממושך עם גורמים שונים שהתנגדו בכלל להכנות למרד", סיפר גראייק. "הדעה שלהם הייתה שאסור להגיע להתקוממות, כי אז תימנע בעצם האפשרות של השבת חלק מהיהודים, וכי כל התקוממות תביא לחיסולם המיידי של כל תושבי הגטו, ואם אנחנו לא נפעיל נשק ולא נצא להתקוממות – הרי שקיימת אפשרות להצלת חלק מיהודי הגטו".
הוויכוח והדעות השונות בקרב היהודים בגטו, עיכבו את פרוץ המרד בלא מעט חודשים. "היינו צריכים להחליט בעצמנו על גורל יהודי הגטו, וזה לא היה קל. אלו שהתנגדו להתקוממות היו בוודאי אומרים שאנחנו הבאנו את החרבת הגטו בגלל ההתקוממות שלנו".
6 צפייה בגלריה
ילדים בגטו. "אלו שהתנגדו להתקוממות היו בוודאי אומרים שאנחנו הבאנו את החרבת הגטו בגלל ההתקוממות שלנו"
(צילום: Keystone/Getty Images)
"לעומת זאת, החלק האחר בגטו, שהיו שייכים לתנועות הנוער והיו מודעים למצב ולידיעות שהגיעו ממחנה טרבלינקה מיהודים שהצליחו לברוח מקרונות השילוח ולדווח על מה שבאמת קורה שם. כלומר, אין מדובר כלל במחנות עבודה, אלא במחנות ריכוז להשמדת יהודים. כך, שחלק חשבו על בריחה וחלק רצו להתקומם ולהילחם בחיילים הגרמנים".
בספטמבר 1942 הבינו במחתרת היהודית שפספסו את המועד האידיאלי להתקוממות בגטו. "הבנו שלא היינו צריכים להקשיב לקולות המתנגדים. אחרי האקציה של תחילת יולי, שכללה גירוש של 300 אלף יהודים למחנות השמדה, הייתה אווירה ברחובות הגטו של התמרמרות גדולה, מצב עגום מאוד", תיאר גראייק.
"חבל שהמרד לא קרה בעצם כמה חודשים לפני כן, כי אני מאמין שהיינו מצליחים להציל הרבה יותר יהודים", הוסיף. "מי שלמרבה הצער היה מת במרד זה היה בהרגשה אחרת של 'בכל זאת נקמנו את נקמת הדם של אחינו'".
"המרד הקטן"
ב-18 בינואר 1943 פתחו הגרמנים באקציה שזוהתה אצל הנהגת המחתרת היהודית כגירוש הסופי מהגטו. בשלב זה אמנם היו מאות מתושבי הגטו שהיו מוכנים ללחימה, אך עם נשק דל מאוד.
"היו לנו כבר מספר רימונים, הפעלנו מעבדה לייצור בקבוקי מולוטוב ומעט אקדחים. היכולת שלנו הסתכמה באקדחים נגד טנקים ולהביורים ותותחים של האויב", סיפר גראייק. "זה הספיק כדי שהגרמנים יפסיקו את הגירוש מהגטו". שני הארגונים היהודיים ספגו פגיעות קשות, אך גם בקרב החיילים הגרמנים היו נפגעים והרוגים. במקום 8,000 יהודים נשלחו לבסוף כ-5,000 יהודים למחנות ההשמדה.
"המרד הזה, למעשה, הכשיר את הקרקע למרד הגדול שפרץ בגטו באפריל", ציין גראייק. "יהודים רבים בגטו השתכנעו כי ניתן בהחלט לפגוע בחיילים הגרמנים, כי אין לכולנו מה להפסיד. זה היה קרב מתוך ייאוש, קרב שמראש אתה לא צופה בו ניצחון, כי ידענו שיהיה קשה מאוד להתגבר על הגרמנים".
המרד הגדול
בערב פסח, י"ד בניסן התש"ג 19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמנים לגטו במטרה להשלים בתוך שלושה ימים את תהליך השילוח שנקטע בינואר. "בשעה שתיים לפנות בוקר, החלו הגרמנים לכתר את הגטו בכוחות רבים. בכוונתם היה לבצע אקציה גדולה, להוציא את רבבות היהודים שנשארו בחיים, ולשלחם להשמדה", תיאר שמחה רותם (קאז'יק) בריאיון לסרט התיעודי "המורדים האחרונים".
"לוחמי אי"ל צפו במתרחש בדריכות והתכוננו לקרב. על השטח המרכזי של הגטו פיקד אז ישראל קאנאל, ואנשי אצ"י החזיקו בגזרת כיכר מורנוב. על אזור המפעלים הגרמניים הופקד אליעזר גלר", סיפר קאז'יק.
הכוחות הגרמנים שנכנסו לגטו נפלו למארב שהוצב להם על ידי המורדים. המורדים ירו על החיילים הגרמנים וזרקו עליהם בקבוקי תבערה ורימוני יד מתוך סמטאות, פתח ביוב וחלונות. "ההתנגדות הצליחה ללא ספק להפתיע את הגרמנים. פיצוצים, מתחי יריות, רימוני יד ובקבוקי מולוטוב קידמו את פניהם".
"בשלושת ימי הלחימה הראשונים ספגו הגרמנים עשרות אבדות, טנקים גרמנים הוצתו וניסיונות האקציה נבלמו", סיפר קאז'יק. "בקרב המורדים השתררה אופוריה, אבל היא לא נמשכה זמן רב. בימים הבאים שינו הגרמנים את הטקטיקה שלהם".
הנאצים החלו להפציץ את הגטו ולהבעיר את הבתים באופן שיטתי. הם הזרימו גז רעיל לבונקרים ומקלטים שבהם הסתתרו יהודים. כך תיאר קאז'יק בזמן אמת את שאירע: "לילה, סביבנו הכל עולה באש. נשמע נפץ של קירות מתמוטטים. היה עלינו לעבור בחנויות בוערות והלהבות היו אופפות אותנו מכל עבר. החום היה קשה מאוד, בלתי נסבל. הגענו לבסוף אל אחד הבונקרים כדי לגלות שגם שם אין מפלט. אנשים שם התנהגו כמו משוגעים, איבדו צלם אנוש. התנפלו אחד על השני בשביל אוכל באיומי אקדח".
"ידענו שזה הסוף שלנו, שכל מה שסיפרו לנו זה אמת ויציב, ושזה פשוט להישרף בחיים בפנים בתוך הגטו", סיפר קאז'יק בעדות ליד ושם. "ראינו שלמרות כל מה שהגרמנים עושים, ולמרות מה שקורה, רוב רובו של הארגון נותר בחיים. כאן התברר לי שלא חשבו על אפשרות כזו. בשבילי המחשבה בלבד זה דבר חשוב מאוד, אבל צריך גם לעשות משהו, וכאן לא נעשה דבר".
הבריחה מהגטו
באחד מימי המרד, הגיעו אל קאז'יק שני חברים מהאי"ל וביקשו ממנו ומחבר מחתרת נוסף למצוא דרך לברוח מהגטו. "ניסינו לצאת בכל מיני דרכים והדבר היה בלתי אפשרי. בעוד שהגטו כולו עמד בלהבות והיה שמור, מסביב הייתה חומה גבוהה עם שומרים גרמנים ואוקראינים, כמו גם המשטרה הפולנית. מצאנו מנהרה קצרה שהובילה לצד השני של הרחוב. מאוחר יותר התברר שהיא הוכנה על ידי הבית"רים".
"יצאנו לצד הארי ב-1 במאי בלילה והחלטנו שנשארים שם עד לפנות בוקר, כדי לראות ולהתמצא בשטח. פתאום יצא מישהו מאחד הבתים וכשראה אותנו מיד ניסה להיכנס חזרה ולסגור את הדלת, אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאנחנו שני פולנים שנתקעו בגטו ורק עכשיו הצלחנו לצאת, הוא נתן לנו מידע שלא יסולא בזהב. הוא אמר לנו לא לצאת דרך השער כי עומדים שם גרמנים. מאוחר יותר התברר שאלה הבית"רים היו קשורים למחתרת הפולנית הימנית, שאנשיה בגדו בהם".
קאזי'ק וחברו מבינים שהדרך היחידה לצאת מהגטו זה דרך תעלות הביוב. "הגענו למישהו שקראו לו 'מלך הסחטנים', הוא גר בקומת קרקע ואפשר היה לצאת מהחלון שלו ולרדת לתעלות הביוב מבלי לעבור דרך השער ולהסתכן. הצלחנו לגייס שני עובדי ביוב פולנים ומכרנו להם את אותו הסיפור – שאנחנו הולכים להציל קבוצה של פולנים שנתקעו בגטו ושהם יירשמו בספרי ההיסטוריה לעד".
"אחרי כמה עשרות מטרים הם התחרטו וסירבו להמשיך, הוצאתי את האקדח ואמרתי 'או שאתם באים איתנו או שאתם נשאים פה, מה שאתם בוחרים'. הם המשיכו ללכת", סיפר. "הגענו לאיזשהו מקום והם אמרו לי 'אתה בתוך הגטו'. עליתי למעלה, בסך הכל עניין של כמה ימים מאז שיצאתי מהגטו ולא הכרתי את המקום. הכל היה הרוס".
"היו לנו במרד המון רגעים קשים", נזכר גראייק. "הרגע הקשה ביותר היה להשאיר לוחמת באזור שלנו, ברחוב שלנו בגטו, שאי אפשר היה לקחת אותה לתעלות הביוב. אחת הבחורות התנדבה להישאר איתה. זו החלטה קשה מאוד וזה רדף אותנו במשך זמן רב – כיצד יכולנו להפקיר לוחמת בשטח שהייתה חולה ועוד בחורה שהתנדבה לסייע לה. גרמנו למותן.
ב-10 במאי 1943 יצאו עשרות לוחמי מחתרת יהודים מפתח תעלת הביוב ברחוב פרוסטה 51 בוורשה אל משאיות שחיכו להם. "הקבוצה שיצאה איתי מנתה 40 איש, הקבוצה שיצאה עם ציביה (לובוטקין – אל"ק) מנתה 80, אלה הלוחמים שיצאו באופן מאורגן. אלה שיצאו אחרי כן כבר נתפסו על ידי הגרמנים. אחרי המלחמה שרדו מתוכם אולי רק רבע", אמר גראייק.
"מעגל סקרנים התגודד מסביב, עוברי אורח פולנים, שתהו לפשר המחזה המוזר. בשעת בוקר מאוחרת, באמצע הרחוב, נפלטים מפתח הביוב עשרות בני אדם, לבושים בלויי סחבות, רזים ומצחינים, מדדים ועולים על משאית", תיאר קאז'יק. "'החתולים יוצאים', הפטיר אחד מהם בגיחוך, ספק זיהה אותם כיהודים ספק כחברי מחתרת פולנים".
השאיפה של הלוחמים
לאחר יותר מארבעה שבועות של לחימה, חוסל גטו ורשה באופן סופי. ב-16 במאי 1943 פוצץ בית הכנסת הגדול של ורשה, והמרד של לוחמי הגטו דוכא באופן סופי.
"המרד היהודי בגטו ורשה היה למעשה המרד המאורגן הראשון באירופה, רק אחר כך באו התקוממויות מאורגנות על ידי עמים אחרים. וגם בזה חשיבותו, אבל לא זה העיקר", סיפר גראייק. "כי היו מרידות גם בגטאות אחרים, היו מעשי התנגדות כנגד כל הסיכויים, גם במחנות טרבלינקה וסוביבור, אבל שם הושמדו כמעט כולם".
"דבר אחד אני יכול להגיד עם יד על הלב – בלי המחשבה על ארץ ישראל, אני בטוח שהמורל של המורדים היה גרוע יותר", סיכם גראייק. "כי בכל זאת זה היה אפיק של אור שראינו מרחוק. זה בהחלט הפיח במורדים תקווה גדולה שסייעה לנו במרד הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית בשואה".
חלק מהעדויות בפרויקט תומללו על ידי ארכיון בית לוחמי הגטאות באמצעות טכנולוגיה של חברת VERBIT ובתמיכת ועידת התביעות, קרן EVZ ומשרד האוצר הגרמני.
