"זה עוד מקרה איציק סעידיאן". דודו של הלוחם לשעבר שהצית את עצמו
(צילום: משי בן עמי)
יממה לאחר שחייל צה"ל לשעבר בר כלף (33) הצית את עצמו, דודו, ליאור ערבה סיפר הבוקר (יום רביעי) ל-ynet Live על מצבו הקשה. "הוא מורדם ומונשם, הוא נאבק על חייו". ליאור מתח ביקורת חריפה על משרד הביטחון, שדחה את בקשת אחיינו להכרה בו כנכה צה"ל: "אני לא יודע אם קיים דבר כזה מבחינתנו, משרד הביטחון או אגף השיקום. לא מטפלים שם בהמון אנשים, פשוט שולחים את כולם הביתה בלי טיפול ובלי זכויות. באים אלינו חיילים לשעבר וטוענים שזורקים אותם, הם לא מקבלים טיפול ובסוף נמצאים ברחוב".
על חוות הדעת שהוגשה מטעם משרד הביטחון ולפיה בר סבל מבעיה נפשית שאינה קשורה לשירותו הצבאי אמר ליאור כי "הצורה שבה היא הוגשה זו בושה וחרפה. הם לקחו את בר, שמתקשה בכלל לשבת במקום, יש לו בעיות ריכוז וכל מיני בעיות אחרות, והושיבו אותו לבד מול פסיכיאטר שסובב אותו בכניעה וסיפר לו כל מיני סיפורים. בשנייה הוא הפך אותו ללא כשיר ואמר שהבעיה שלו לא קשורה לבעיות של הלום קרב. הוא פטר אותו בשנייה".
דודו של בר הוסיף: "אחותי צעקה עד השמיים. היא אם חד-הורית שגידלה את הילדים לבד כמעט, כל החיים שלה היא מתמודדת עם הגידול שלהם. לבר היו תקופות נהדרות, הוא בחור מדהים שיכול להגיע לגדולות, אבל באיזשהו מקום בדרך הוא נפל. אני לא יודע מי בדק אותו, אבל להבנתי זה פסיכיאטר שפשוט חיפש איפה אפשר לשלוח אותו לדרכו".
ליאור הוסיף כי "זה חד וחלק עוד מקרה איציק סעידיאן", וציין כי "במקרה של סעידיאן להבנתי לאחר שהוא הצית את עצמו משרד הביטחון הכיר בו, ועכשיו כנראה גם יתחילו להכיר בבר, אם הוא ישרוד".
2 צפייה בגלריה
"גייסו אותו בפרופיל 97 - בעיה לא הייתה לו". גיל בן מויאל, חברו של בר
(צילום: יעל צ'כנובר)
חברו של בר, גיל בן מויאל, סיפר ל-ynet כי השניים התגייסו יחד לצה"ל ב-2008. "הוא היה בחור חייכן וחברותי, כולם אהבו אותו. הייתה לו מוטיבציה מטורפת, זאת אחת הסיבות שהוא לא התלונן בצבא, הוא רק רצה להמשיך לשרת". על הפעילות היומית במהלך שירותם הצבאי אמר כי "נכנסים בלילה לבית לצורך מעצר, רואים ילדים בוכים וגם אנשים שרוצים להרוג אותך. יש שלקחו את זה קשה ויש שלא".
בן מויאל מתח ביקורת על קביעת משרד הביטחון כי בר סבל מבעיה נפשית שאינה קשורה לשירותו הצבאי. "אם הוא התגייס והיה לוחם עם פרופיל 97 - בעיה נפשית לא הייתה לו. זה לא מתפרץ תוך חמש דקות", אמר. הוא הוסיף: "בערך שלוש שנים אחרי השחרור, בר התחיל להסתובב ברחוב. הוא בקושי דיבר על הצבא, ידע שזה יציף לו משהו. הוא היה מדבר מעט מאוד, היה אפשר להרגיש שהוא לא מסוגל לדבר על זה. הוא לא היה מסוגל להיות במקום סגור, הייתי הולך עם אמא שלו כדי לחפש אותו, הוא היה ישן על ספסלים ברחוב בתל אביב".
עוד אמר חברו של בר כי "כל המפקדים ניסו ליצור איתו קשר. ארגנו כסף אחרי שהבינו שלא יטפלו בו. הכנסנו אותו לבית מטורף, קנינו לו מלא דברים - והוא ברח. הוא פשוט לא היה מסוגל להיות במקום סגור". בן מויאל ציין: "היו צריכים לפחות לתת לו שיחות, לשמוע את מה שיש לו לומר. שבו לדבר איתו, תנסו להבין מה קורה איתו. לא הייתה לו אוזן קשבת. גם אני פוסט טראומתי עקב תאונת עבודה, ולי היה עם מי לדבר כי זה היה פרטי".
בן מויאל אמר כי הוא לא דמיין שחברו יצית את עצמו, חרף מצבו הנפשי הקשה. "הוא תמיד היה אופטימי ורצה לצאת מזה, אבל לא היה מי שיטפל בו. אמא שלו פנתה לכל כך הרבה גופים ואף אחד לא יכל לבוא לדבר איתו? זה הזוי. "דיברנו בפעם האחרונה לפני קצת פחות משנה. הייתה לו תקווה לצאת מזה וחלומות, הוא נלחם. על הצבא הוא דיבר בקטנה, ואני יכול להשלים את דבריו כי אני יודע מה עברנו. חשוב שזה יצא, שהילדים שמתגייסים מחר ידעו מה יקרה כשתהיה להם פוסט טראומה. אני מכיר חבר'ה שלוקחים כדורים ואומרים 'ככה אני שורד, אם אתלונן זה יעשה לי יותר רע - אין למי להתלונן".
גל רוטשטיין, חברו של בר כלף
(צילום: יעל צ'כנובר)
חבר נוסף של בר, גל רוטשטיין, סיפר כי דיבר איתו לאחרונה לפני כחצי שנה. "ביום הזיכרון בשנה שעברה עשינו בית חם במשמר השבעה לחבר'ה שלנו, הפוסט טראומתיים. בר הגיע והיה איתנו שלושה ימים, ומשם שמרנו איתו על קשר. גם אני וגם הוא נעזרנו בעמותה של אייל מלאכי. הוא ילד טוב ושקט. כשהוא הגיע אלינו הוא כמעט לא דיבר, הוא היה צריך את השקט שלו, אבל הוא נפתח לחבר'ה שלנו. אנחנו מבינים אחד את השני, מסתכלים אחד לשני בעיניים וזה מספיק".
רוטשטיין אמר כי "רובנו עברנו אבחון שגוי, גם אני כשלא ידעתי מה קורה איתי. השתחררתי ב-2001 ורק ב-2010 אמרו לי שאני פוסט טראומתי. הלכתי לכל מיני פסיכיאטרים ועשו לי כל מיני הגדרות לא נכונות. עברתי כמה אבחונים שגויים עד שהבינו שזה בגלל השירות הצבאי, וגם זה קרה בפוקס - בכלל באו לדבר איתי על זה שחשבו שיש לי מחלה סופנית. הייתי במחלקה הנוירולוגית ברמב"ם בגלל התקף ולא הבינו למה, ורק כששאלו אותי שאלות עשו את האחד ועוד אחד".
פוסט טראומה לאחר השירות הצבאי היא נפוצה יותר ממה שחושבים?
"זו המציאות שלנו, איציק סעידיאן פשוט הפיץ את זה לציבור. אבל מעבר לאירוע של איציק ועד היום אנחנו רואים שבערך בכל חודש בן אדם מתאבד או מנסה לפחות, בין אם הוא מוכר על ידי משרד הביטחון או לא. כרגע יש לנו שני הלומי קרב מאושפזים ומורדמים, ואנחנו עומדים על ממוצע של בערך פעם בחודש שבן אדם שנמצא בתהליך מול אגף השיקום, או בן אדם מוכר שמחליט לוותר על המאבק כי אין צפי למענה, לא מבחינה טיפולית לא מבחינת קורת גג. כשאתה בן 40, 50 או 60 ולא יודע איך תשלם שכירות או איפה הילדים שלך יגורו, אז לפעמים אנשים מרימים ידיים במאבק הזה".
-איך הרגשת כששמעת על מה שקרה לבר?
"כאילו מישהו נכנס לי לתוך הבטן והפך לי את הקרביים. זה לא דבר שצריך לקרות בלי שום קשר לנכי צה"ל או לא נכי צה"ל - בן אדם שפונה לבקש עזרה לא צריך להגיע למצב שהוא פוגע בעצמו כי הוא לא מקבל עזרה. אנשים הולכים ותורמים ונותנים מעצמם בשביל המדינה ולא בשביל הכסף, אף אחד לא אומר בגיל 18 'יא איזה כיף בוא נלך להילחם', זה מה שאתה צריך לעשות. אם אתה נפצע במהלך השירות הצבאי שלך אתה צריך לקבל את המקסימום במעטפת טיפולית, אבל מסתכלים עלינו כמו על כסף, כאילו אנחנו חבורת גנבים ושקרנים שרוצים לגנוב את המדינה, במקום להבין שכשאני מבקש מלווה אני לא מסתכל על כמה זה עולה, אני מסתכל על מה שהמשפחה שלי צריכה כרגע. אז אם זה עולה 10 שקל או 10,000 שקל זה לא מעניין אותי, כי בלי זה המשפחה שלי לא תשרוד. זאת המציאות שלנו".
