זה קרה ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. רב"ט משה יצחק טובל, לוחם נח"ל שהוצב במוצב המזח, ניהל יחד עם שלושה לוחמים נוספים קרב של נשק קל ורימוני יד נגד כוחות של צבא מצרים. תוך כדי הקרב נזרק רימון לתוך העמדה שבה שהו הארבעה. טובל קפץ ונשכב עליו כדי להציל את חבריו. עם נפילת המוצב נלקחה גופתו בשבי, והוחזרה שנים לאחר מכן בהסכם השלום עם מצרים.
טובל התחנך בתלמוד תורה ובהמשך למד בישיבה. חברו לשירות הצבאי, יעקב גור, סיפר: "אני וטובל הכרנו עוד לפני הצבא. כשהתחילה המלחמה היינו באותה עמדה, יחסית אחורית, ורצינו להתקדם. המפקד שם לב שאנחנו די מיותרים, וביקש שאחד מאיתנו ילך להילחם בעמדה אחרת. התווכחנו, הוא היה יותר עקשן ממני, וויתרתי לו. אחר כך שמעתי על סיפור הרימון".
לדברי גור, "זה התאים לו מאוד. הוא היה פייטר רציני. אני הרגשתי ששלחתי אותו למוות. זה מלווה אותי 50 שנה. הייתי בשבי, חוויתי דברים רבים, אבל האירוע הזה הולך איתי תמיד".
המעשה ההירואי של טובל זיכה אותו ברבות הימים בצל"ש הרמטכ"ל, אולם משפחתו סברה שהיה צריך להעניק לו את אחד משלושת העיטורים ה"בכירים" יותר, שאותם קיבלו גיבורי ישראל כמו נתן אלבז ורועי קליין ז"ל, שהצילו אחרים כשנשכבו על רימון. גם מפקדיו של טובל סברו כך והגישו המלצה בעבר, אך העניין התמסמס.
עכשיו, לציון יובל למלחמה, פנתה המשפחה לרמטכ"ל באמצעות יוסי לוי, מנכ"ל עמותת "נצח יהודה", וביקשה לתקן את העוול ההיסטורי. "הוריו ואחותו אינם בין החיים, אחיו וגיסו כבר אנשים מבוגרים, והנושא הזה מאוד חשוב להם", כתב לוי. "אולי הם ימצאו בעיטור מעט נחמה ומזור לכאבם המתמשך זה 50 שנה. בנוסף, הענקת האות לחלל חרדי שחירף את נפשו למען חבריו, עמו וארצו, תתרום רבות לעידוד מוטיבציה לגיוס לשירות קרבי בציבור החרדי ולהורדת המתח והפילוג בין חלקי העם בעניין הנשיאה בנטל".
אחיו של טובל, מוטי, סיפר כי "המוות שלו מאוד השפיע על הבית. כשדיברו על הענקת עיטור, אמא ז"ל ביקשה שכל עוד שהיא בחיים לא נתעסק בזה, כי העניין מכאיב לה מאוד. זה פתח שוב ושוב את הפצע. אחרי שהיא נפטרה אחותי התחילה להתעסק בזה שוב, פנתה לשרי ביטחון, אבל לצערי גם היא חלתה ונפטרה. אחרי כל הייסורים, באמת הגיע הזמן לעשות צדק עם אחי. הוא היה גיבור, צריך להכיר בזה ושהסיפור שלו יסופר".