מלחמת חרבות ברזל, היום העשירי: צה"ל לא ממהר עכשיו. במטכ"ל מודעים לעובדה שמצטמצם והולך חלון הלגיטימציה - כלומר התמיכה הבינלאומית במבצע גדול בעזה - אבל מערכת הביטחון נחושה לנצח, החל מהשר יואב גלנט, דרך הרמטכ"ל הרצי הלוי, המשך בראש שב"כ רונן בר ועד לאלופי המטכ"ל. וכדי שצה"ל ינצח בתמרון לתוך רצועת עזה, ויממש את המטרות כפי שנוסחו על ידי קבינט המלחמה, נחוץ שיתמלאו כמה תנאים שאת רובם אי אפשר לפרט כדי לשמור על מרכיב ההפתעה. אחד התנאים הללו הוא מניעת פגיעה בשוגג בלפחות 199 בני הערובה שבידי חמאס.
משיחות עם בכירים מאוד בצה"ל אפשר להתרשם שיש להם תוכנית סדורה וברורה, וכי הם בטוחים שניתן לנצח בעזה גם אם חיזבאללה וגורמים נוספים הנאמנים לאיראן יכפו חזית נוספת מהצפון ומלחמה כוללת. ההערכה כרגע היא שבטהרן לא מעוניינים שחיזבאללה ייכנס למלחמה כוללת, ושר החוץ האיראני אמיר עבדאללהיאן, שביקר לפני יומיים באזור, אף רמז על כך במפורש כשאמר שמה שחשוב הוא "ביטחון לבנון והשמירה על השקט במדינה".
הוא אמנם ציין שאם ישראל תיכנס לעזה איראן ושלוחיה לא יעמדו מנגד, אבל ניתוח מפוקח מראה שמדינתו לא מעוניינת להשתמש כרגע בחיזבאללה, כיוון שהיא תאבד את הזרוע הארוכה שלה שמאיימת על ישראל – ולזרוע הזאת היא תזדקק אם תותקף יום אחד על ידי ישראל או על ידי ישראל וארה"ב יחד.
אפשר גם להניח שחסן נסראללה רואה את ההרס שנגרם בשבוע האחרון בעזה ואת סבל תושביה, ומאחר שהוא למוד ניסיון ממלחמת לבנון השנייה, הוא מבין שהרס שכונת הדאחייה בביירות ב-2006 עלול להיות רק פרומו למה שיקרה לו עכשיו. יובהר: כל זה אינו אומר שיש ביטחון מוחלט שחיזבאללה לא יתערב כאשר צה"ל ייכנס קרקעית בעזה, אבל נראה שהאיום של התערבות מצפון פחת בימים האחרונים.
מה שלא פחתה זו המוטיבציה של חיזבאללה להטריד את ישראל ולגרום לה אבדות - גם באמצעות חמאס וארגונים פלסטיניים אחרים הפועלים מלבנון, ובעיקר בעצמו. העיקרון הוא לרתק כוחות גדולים של צה"ל לגבול הצפון ולמנוע שגרת חיים נורמלית ביישובים. הארגון מוכן להסתכן בימי קרב שבהם יספוג אבדות ויגרום הרס וקורבנות בצד הישראלי, אבל הכול מתחת ל"סף המלחמה". מדובר במלחמת התשה לכל דבר שגם לה צריך להיערך, קל וחומר במקביל ללחימה העצימה שעוד תהיה ברצועת עזה.
לצערנו, בצה"ל ובעיקר בפיקוד צפון עדיין לא הפנימו כנראה את התובנה הזאת, אף שההתכתשויות על הגבול נמשכות למעשה מאז השבת השחורה ב-7 באוקטובר. היו מקרים לא מעטים שבהם חיילי צה"ל בגבול הצפון ובמוצבים בהר דב לא התנהגו כפי שמצופה מלוחמים שנמצאים בקו האש, בטווח שליפה וירי נ"ט של כוח רדואן של חיזבאללה. בתיעוד שפרסם הארגון נראים חיילים ישראלים על הקו, נעים בגלוי כברווזים הממתינים במטווח נוכח טילי ה"קורנט" המדויקים וכוונות הצלפים שלו. על התנהלות לא-חיילית וחוסר ניסיון של קצינים משלמים בדם.
אפשר גם להתרשם שלא כל הכוחות שגויסו ונפרשו בשטחי כינוס בצפון נערכו באופן שיעניק להם הגנה מיטבית. אנחנו רואים טנקים, נגמ"שים וכלי רכב "רכים" עומדים כמו במסדר חגיגי, צפופים זה לצד זה בצורה שבה רקטה או מל"ט מתאבד שיפגעו בהם וביושביהם יגרמו נזק מירבי. אי אפשר למנוע מאזרחים ועיתונאים שמסתובבים בצפון ובדרום מלזהות את שטחי הכינוס האלה ולהבין אילו יחידות נמצאות בהם, אבל צריך לפרוש את הכלים ברווחים קרביים כדי שאם יופגזו, בין אם על ידי חמאס והג'יהאד האיסלאמי בדרום או על ידי חיזבאללה בצפון, הפגיעה תהיה מזערית.
צריך גם לתרגל היטב את הלוחמים הנמצאים בשטחי כינוס - לאן רצים, איך תופסים מחסה, וגם לחפור שוחות שימשמשו להם מגן. ב"צוק איתן" ב-2014 ובמבצעים שקדמו לו היו לצה"ל נפגעים רבים מאוד בשטחי הכינוס שהיו קרובים מדי לעזה. גם זה חלק מהזלזול באויב: לחשוב שהוא לא רואה או לא יעז לפגוע בריכוז אדיר כזה של עוצמה צבאית. עובדה, ההפך הוא הנכון. אבל מסיור בשטח וגם מצפייה בקטעי וידאו ברשת ניכר שהלקחים האלה לא הופנמו. עם כל הכבוד לאפוד הקרמי, שוחה או כניסה מהירה למחסה בשטחי הכינוס הן אמצעים יעילים יותר למניעת אבדות. לא כל היחידות בשטחי הכינוס ערוכות כמו במסדר יום העצמאות - חלקן פרושות כמו שצריך - אבל התופעה המסוכנת הזאת היא למרבה הצער נפוצה מדי.
תקופת ההמתנה היא לא נטל על צה"ל ואינה מפחיתה מסיכויי הניצחון. להפך. אבל עובדה זו מחייבת את הדרג המדיני ואת מערך ההסברה לעבוד שעות נוספות כדי להסביר לעולם מה אנחנו עושים ולמה, על מנת לשמר את חלון הלגיטימציה פתוח ולפעול ברגע שהתנאים יתאימו. לא רגע לפני.
