אהרון, בני השני, צעד הבוקר (חמישי) אל כיתה א'1. הוא יפגוש את המורה רחלי, ינסה להתרגל לצלצולים ולהפסקות, וההתרגשות המידבקת שלו תהפוך עוד כמה ימים לסתם שגרה של שיעורי בית ומשימות, של טיולים ופתקים שמחביאים מהמורות והמורים. עוד 12 שנים הוא ייצא מהמכבש הענקי שנקרא מערכת החינוך הישראלית. לא ילד נלהב וביישן, אלא בן אדם מבוגר. מה היא תעניק לו?
זו השאלה הכי חשובה שמדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה, ושממנה כלל ממשלות ישראל מתחמקות בעקביות. הסדר השכר שאליו הגיעו משרד האוצר וארגוני המורות הוא חשוב ומשמח, אבל הוא לא עיצוב מדיניות. מגיע למורות תגמול הוגן והולם, אבל השכר הוא מרכיב אחד בתוך סבך פלסטרים שהונחו על מערכת מדממת לאורך שנים. טוב שבמסגרת דיוני השכר הצליחו להכניס תגמול על הצטיינות, שאיפה לאחוזי משרה גבוהים או התאמה של לוח החופשות, אבל כל אלו הם הישגים שלא נולדו מתוך עיצוב מדיניות. הם רווחים שוליים יחסית, אל מול מצבה העגום של המערכת הכי חשובה לנו.
ילדי ישראל לומדים בכיתות צפופות להחריד, רמות האלימות גואות, וכך גם הקשיים החברתיים והנפשיים. גם בתחום הלימודי המצב לא מזהיר: פדגוגיות מיושנות, אוריינות נמוכה, גזר דין מוות למדעי הרוח וציונים נמוכים מאוד במבחנים הבינלאומיים (וכל זאת בלי להחשיב חינוך חרדי שכלל לא נבדק במבחנים הללו). החינוך של ילדי ישראל הוא העתיד של כלל אזרחיה, והוא חייב להיות מוגדר כמשימה לאומית. מיטב המוחות צריכים להתגייס ולבנות מודל חדש שמותאם לאתגרי החברה הישראלית ולנכסים הרבים שלה. יש כל כך הרבה מדינות ללמוד מהן, ולא רק לקנא בהן.
מערכת החינוך הישראלית היא כבדה ומסורבלת. נושאת מטוסים ענקית עם מעט מאוד גמישות ועם תנאים שמזכירים את המאה ה-19. כרגע היכולת של כיתה להיות מרחב מלמד ומוגן תלויה אך ורק במזל. האם הילדים יזכו במורה יוצאת דופן שתוכל לחולל קסמים בתת-תנאים? במשרד החינוך, ברשויות המקומיות ובקרב ההורים, כולם יודעים: הכל יקום ויפול על המורה בחדר. המבנה הזה לא הוגן ולא ישים. צריך לייצר אקו-סיסטם שיש בו אפשרות לשינוי.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet החברה הישראלית יכולה לייצר מגוון מודלים מעולים. לא מעט מחקרים נכתבו, לא מעט תובנות נאספו במהלך השנים. אבל שינוי רדיקלי, תשתיתי, של המערכת הוא מפחיד. לא רק את ארגוני המורים, אלא גם את הממשלה עצמה. מי ירצה להיכנס לכזה שדה מוקשים ולבצע בינוי מחדש? בחינוך, בשונה מכביש, אי אפשר לגזור שום סרט. את הפירות של שינוי כזה ייקח שנים לראות.
אהרון ייכנס היום לכיתה א'. סיפרתי לו כל כך הרבה סיפורים על הערך העצום של הלימוד במסורת היהודית. על רבי עקיבא שלמד צורת אות בגיל 40, ועל רבי פרידא שהתעקש ללמד תלמיד 400 פעם עד שהבין. סיפרתי על יהושוע בן גמלא, שהמציא את בית הספר, ועל המורה ששכנע ילדים ללמוד במקום להסתובב ברחוב ובזכותו ירד גשם. התרבות היהודית רואה במורות ובמורים דמויות מופת, ובחינוך משימה עליונה וראשונה במעלה. המורשת הזו צריכה להפוך לתוכנית עבודה עבור העתיד שלנו. זה דורש יציבות פוליטית, אומץ ועיקשות – אבל זה אפשרי. לא רק אפשרי, הכרחי.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
