ניתן לפתור את הפלונטר המפחיד שישראל נמצאת בו. הפתרון מרחף כרוח לוחשת בעומק הנשמה של כל הקבוצות השונות. צריך להקשיב לה היטב, אבל מרגע שמטים לה אוזן, אי אפשר לא לשמוע אותה. אזרחי ישראל, ללא הבדל דעה פוליטית, מגדר, דת, גזע או מין לוחשים אותו דבר: אנחנו רוצים שוויון.
זו לחישה חרישית שנבלעת תחת צעקות רמות על הפליה. כל אחד כמובן וצעקתו על ההפליה שפוגעת בו. ח"כ דודי אמסלם אמר השבוע שלעולם לא יהיה סוג ב'. הוא עקבי. בעבר העז להתעמת אפילו עם בנימין נתניהו בטקסטים דומים. בעניין הזה אני מאמין לו. בטח לתומכיו. הם חשים מופלים. גם מחויבי גיוס שצופים בבני גילם לומדי הישיבות הפטורים מהעול והסיכון שכרוך בכך מרגישים מופלים. וגם מפגיני 2004 (נגד ההתנתקות) חשים שהמשטרה נוהגת ברכות במפגיני 2023 (נגד השינוי המשטרי) תוך הפעלת אכיפה בררנית. אכיפה בררנית מכאיבה גם לבוחרי נתניהו. "לא נתניהו - לא חוקרים", הם אומרים.
הלאה: נשים שנדחקות לאחורי האוטובוס, נחרדות מאפלייתן. להט"בים שדרכם להקמת משפחה רצופת מוקשים, חשים מופלים לעומת סטרייטים. חרדים שתחבורה עוברת בשכונותיהם בשבת חשים מופלים לרעה משום שאינם יכולים לקיים את מנהגיהם. יוצאי אתיופיה מפגינים נגד לבני העור המפלים אותם. הערבים המופקרים לפשע, עוני והזנחת תשתיות, כואבים את הפלייתם. אפילו השחיתות הציבורית היא, בין השאר, הפליה. משרתי ציבור מושחתים שמשתמשים בג'ובים ומשאבים לטובת עצמם ומקורביהם, מפלים את כלל הציבור שזכאי ליהנות מהם באותה מידה.
אפשר לקחת את כל זה לוויכוח בשאלה אם אכן מתרחשת ההפליה שכל אחת מהקבוצות טוענת לה, ואם סוג ועומק ההפליה דומה בכל המקרים. אלא שכיוון כזה מייצר שיח שיפוטי, לעומתי ותוקפני. במקום זאת אפשר לבחור להקשיב למכנה המשותף המפתיע בעקביותו: כולם תובעים להפסיק את הפלייתם האישית.
הדרך מתביעה זו להסכמה עקרונית על ערך השוויון אינה ארוכה. היא כרוכה בהגינות בסיסית שלפיה מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אתה שונא להיות מופלה, אתה יודע על בשרך עד כמה ההפליה מעליבה, משפילה, כמה היא כואבת, צורבת לב - אל תפלה אחרים.
אינני תמים. אני מכיר היטב את ההיסטוריה החוקתית בישראל שתמיד סבלה מהיעדר היתכנות פוליטית להכרה מפורשת - בחוק יסוד - בשוויון. הכרה עקרונית בערך השוויון תשנה את ישראל מן היסוד. היא תנער את השדים הדתי, העדתי, המגדרי והגזעי. היא תחייב שינוי בנושאי הליבה של היחס לערבים בשטחים ובישראל; שנאת חרדים; מעמד הלהט"בים; הדרה, הפליית שכר וחיפצון של נשים; יחסי אשכנזים מזרחים ועוד. אכן, הכרה עקרונית בערך השוויון היא מהפיכה של ממש, אבל ישראל ממילא לא תחזור להיות כפי שהייתה. זוהי שעת סכנה, אבל גם שעת תקווה.
ד"ר אורג אלעדשינויים גדולים שכאלה לא יכולים להיעשות בנוקאאוט ולא בנצחנות נקמנית. גם כאן ניתן להיעזר בח"כ אמסלם, שהזכיר בנאומו את חיסול האפרטהייד בדרום אפריקה. המהפך ההיסטורי שם התבסס על הכרה עקרונית בערך השוויון, שכתוצאה ממנה ניתנה זכות בחירה לכל האזרחים, ונלסון מנדלה עלה לשלטון. במקביל התכנסה האומה לשיח לאומי במסגרת "ועדות הפיוס והאמת" - שעוצבו לא כהליכים לבירור אשמה והטלת עונשים לסגירת חשבונות העבר - אלא לליבון אמפתי של כאב, מתוך שאיפת פיוס.
כמו בדרום אפריקה מוכת האפרטהייד כך גם בישראל מוכת האפליות. יש לחוקק את "חוק יסוד: השוויון" ולשריינו ברוב מיוחד, ובמקביל להקים ועדות פיוס ואמת שיעוצבו ברוח של הקשבה הדדית ומחויבות לתיקון שיעלים את ההפליות מחיינו. אחרי זה נסתדר בקלות עם הוועדה למינוי שופטים.
- ד"ר אלעד אורג הוא מרצה למשפט מנהלי ולגישור בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
