בשבוע שעבר צוינו 100 שנה למותו של אליעזר בן-יהודה, האיש שבהחלט לא היה מחיה השפה העברית. זה עיתוי מצוין לעשות סדר ולספר מהו התחום שביחס אליו הוא קיבל אשראי מוגזם (תחיית הלשון) ובאיזה תחום קיבל אשראי מועט יחסית לפועלו (הנדסת התרבות הלאומית).
כיוון שבעיני כמה מנאמני השפה והאומה נתפס בן-יהודה עדיין כגיבור-העל האולטימטיבי של העברית, אשר העיר בנשיקת הקסם שלו את השפה משל הייתה היפהפייה הנרדמת אורורה בגרסת דיסני, מעמדו בהון הסימבולי הישראלי בעיני אחדים הנו דּוֹגְמָה שאין להרהר אחריה. תהליכי חילון ובינוי האומה הפכו את העברית משפת הקודש לשפה לאומית, אדישה כביכול להיבט הדתי, אך דווקא הלאומיים נטולי האמונה הפכוה למרכיב מקודש בבניין הלאום והשיבו לה את הניצוצות המיסטיים, הפעם כרליגיוזיות ציונית. הדברים שלהלן עלולים, לפיכך, להיות לצנינים בעיניהם של טהרנים אלה. במחילה מכבודם, ננסה להרהר מעט בכל זאת אחר האמת שמאחורי המיתוס של אליעזר בן-יהודה.
על פי תפיסה מקובלת הייתה העברית לשון מתה, עד שקם בן-יהודה בשלהי המאה ה-19 והחיה אותה. לפיכך הוא זכה בתואר "מחיה הלשון", או לפחות "מחיה הלשון העברית בדיבור". תואר זה ניתן לו בידי חוקרים רבים והשתרש בשיח (גם באנציקלופדיה העברית). חוקרים כגון שלמה הרמתי, שהיו חשדנים כלפי תהליכי הנדסת התודעה שהציונות הצטיינה בהם, התנגדו במחקריהם לטרמינולוגיה זו. הרמתי התנגד גם לתואר "אבי העברית המודרנית" ביחס לבן-יהודה (המופיע באנציקלופדיה יודאיקה).
לתפיסה המוטה המגולמת בתואר "מחיה השפה העברית" קמו מתנגדים מחוגים שונים: סופרים, היסטוריונים, בלשנים וגם מחנכים, בהם חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון ובן-ציון דינור. מנדלי מוכר ספרים, למשל, כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים" וכי העברית של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור". מבקריו הרבים לעגו לא רק ל"פבריקציית המלים" אלא אף לעיתונות הצהובה שהוציא תחת ידיו.
ד"ר דוד לביא באולפן ynet, ינואר 2018
(צילום: עפר מאיר)
בניגוד לדימוי שניסו ליצור לבן-יהודה מוקירי זכרו ובראשם אלמנתו חמדה - שצדק היסטורי יכול להכתירה כיחצ"נית העברייה הראשונה - העברית מעולם לא חדלה להיות שפתה של התרבות הגבוהה של היהדות. היא הייתה שפתה של ספרות רבנית מגוונת ושימשה בתעודות ציבוריות, במכתבים ובחוזים בכל תקופת הגלות. דימויו של בן-יהודה כסיזיפוס המגלגל לבדו את סלע העברית כנגד כל הסיכויים נוצר גם בזכות אמנות פופולרית כספרה של דבורה עומר "הבכור לבית אב"י" ובעקבות שירו של ירון לונדון שחרז כי בן-יהודה היה "יהודי מבדח / מילים מילים, מילים מילים / הוא בדה ממוחו הקודח".
קוראים שנותרו ספקנים לגבי רמת חיותה של העברית בטרם עידן בן-יהודה מוזמנים לגלוש לאתר המכירות הפומביות המשגשג "בידספיריט", המאגד עשרות בתי מכירות העוסקים ביודאיקה ובישראליאנה, ולגלות שם אלפי כתבי יד בעברית מהתקופה שבה לכאורה הייתה מתה. לא רק כתבי קודש עתיקים נמכרים בזירת המסחר השוקקת הזו לאלפיהם, גם כתבי-עת משכיליים, חוזים, שטרות, מכתבים ופסקי דין. שיטוט באתר "היברובוקס" ינגיש לאינטלקטואל העברי הסקרן 62,625 ספרי קודש בעוד שאתר "אוצר החוכמה" כולל 120,118 ספרים, אלפים מהם יצאו לאור בתקופה שהעברית כביכול מתה. יחסית לשפה מתה, היה לה הספק לא רע, בקודש ובחול, בעושר ובעוני.
שני עשורים בטרם הגיע בן-יהודה לירושלים ויסד את עיתון "הצבי" ("האור") כבר יצאו בעיר הקודש שני עיתונים בעברית, "הלבנון" ו"חבצלת". כלומר, כשבן-יהודה היה עדיין ילד בן 5 בשם אליעזר פרלמן הלומד בחדר בלארוסי אפלולי, כבר ניהלו מייסדי "הלבנון" יחיאל ברי"ל, יואל משה סלומון ומיכל כהן תחרות עזה בירושלים מול ישראל ב"ק מ"חבצלת", בעברית צחה ובעוינות יצרית שלא הייתה מביישת את המו"לים של ימינו. אלא שמייסדי עיתון "הלבנון" היו "מתנגדים", ולעומתם ביטאו אנשי ה"חבצלת" את קולם של החסידים והספרדים - כולם סקטורים שקופים למדי עבור הציונות, שלא זיהתה בפעילותם העיתונאית העברית השוקקת חיוּת רלוונטית לעברית של הלאומיות. על כן הרשו דובריה לקדם בגאון את הקונספציה השגויה על מותה של השפה.
החייאת העברית הייתה אפוא בעיני הזרם המרכזי בציונות משיכתה מהספרים, מהעיתונים, מבתי הכנסת, מבתי הדין ומהישיבות אל החיים הכלכליים והחברתיים. עברית הכלואה בבתי מדרשיות או בעיתונים של דתיים איננה חיה עד שתדובב בשפתיו של דוד גיבור אשר על המשמרת, או איזשהו נוטר - בעיר, בכפר או לפחות בשפתי זוג המתנשק בתל אביב ב"להב בוער", כמילות נתן אלתרמן.
גם הסברה שלפיה בן-יהודה היה הראשון שלימד עברית בעברית איננה מדויקת. קדמו לו מחנכים אחדים, בהם יהודים ספרדים. שוגה גם מי שסבור כי הוא אבי התפיסה שלפיה יש להפוך את העברית ללשונו הלאומית המודרנית של העם היהודי ולעשות שימוש באמצעי התקשורת להפצת לאומיות - שכן הרב יהודה אלקלעי קדם לו בכך.
100 שנה, אם כן, חי המיתוס הכוזב על החייאת השפה שהשמועות על מותה היו, כאמור, מוקדמות. תעלול זה של הצגת שפה חיה כמתה לא ננקט רק על ידי הציונות ביחס לעברית. דינמיקה דומה הובילה הוגי לאומיות גם בצ'כיה, הונגריה ופינלנד להתייחס אל שפתם הלאומית שאיננה בשימוש כשפה רדומה-כביכול, הטעונה תהליך של גילוי מחדש בידי אבירי העם.
העובדה שאין להכתירו כמחיה השפה אין פירושה שבן-יהודה לא פעל רבות למען הרחבת הדיבור העברי. המילון שלו הוא אחד המקיפים שנוצרו אי פעם בעברית (הגם שרק שכשליש מכרכיו יצא בחייו). פעילותו בוועד הלשון תרמה לביסוס הדיבור בשפה (אך יש לזכור כי פעלו לצדו אישים נוספים). עיתוניו תרמו חידושי מילים, השמישו את השיח העברי ותרמו תכנים מקוריים ששימשו מערכי שיעור למורים העבריים, שותפיו האסטרטגיים במלחמת הרחבת השיח העברי.
האובססיה לבניית לאומיות באמצעות שפה יצרה דמות כריזמטית שהיה לה ערך סימבולי בעל פוטנציאל סחיפת המון. הוא ישב בכלא, עבר חרמות, חווה עוני, מות ילדים ורעיה ועוד. הפעילויות התרבותיות שלו התפרסו על שלל תחומים: עיתונות, מילונאות, מחזאות, ארכיאולוגיה, ספרות, ספרנות, הוראה ועוד. ניתן להכתירו כאבי התרבות העברית הארץ-ישראלית הסקולרית. מכאן גם נגזר היחס אליו במאמר זה לא כמחיה שפה אלא בעיקר כמכונן תרבות וכתיאולוג פוליטי.
איזו תרבות חדשה כונן בעצם בן-יהודה? ילדי גני הילדים החילוניים בישראל חוגגים בחנוכה את ניצחון המכבים על היוונים מבלי להעניק משקל רב לנס שחולל האל ולמלחמת החשמונאים למען הזכות לקיים את מצוות הדת. אותם ילדים יוצאים בט"ו בשבט לנטיעות, מנהג זר ליהדות. בל"ג בעומר הם חוגגים את גבורת העם היהודי באמצעות הדלקת מדורות, מנהג המתעלם מהעובדה שבמשך מאות שנים התקיימה ההדלקה בל"ג בעומר מסיבה אחרת לחלוטין: לכבוד הילולת רבי שמעון בר-יוחאי, לא לכבוד ניצחונותיו של בר-כוכבא.
מאז סוף המאה ה-19 עבר לוח השנה היהודי תהליך הנדסה עמוק. חגים נולדו, עברו שינויי דגשים והוספו להם מנהגים. לו קם לתחייה אחד מאבות אבותינו ומתבונן כיצד הישראלים חוגגים את חגיהם, הוא לא היה מסוגל לזהות רבים ממנהגיהם עם האופנים המוכרים לו, נוכח המהלך המקיף של ההנדסה השיטתית. זירת התרבות הראשונה בארץ ישראל, שביצעה את הסטת הדגשים בתוך מבנה החגים הללו הייתה העיתונות של בן-יהודה.
הנדסת החגים היא חלק ממהלך רחב הרבה יותר של הנדסת התרבות היהודית שבוצעה בידי אינטלקטואלים בעלי שאיפה לאומית. הלאומיות היהודית, שנודעה לימים כציונות, הייתה זקוקה למערכת סמלים ומנהגים שונה מזו של היהדות הרבנית. תפיסות מסוימות לוקטו אל תוך החשיבה הלאומית, אחרות מצאו עצמן מחוץ לה. ליקוט הרכיבים מתוך ההון התרבותי היהודי אל הלאומיות נעשה בדרך כלל על פי מידת היכולת לנצלם לבניין הלאומיות ולא על פי חשיבותם בהקשרם הדתי המקורי.
לבן-יהודה היה תפקיד חשוב בתהליך ההבניה של התרבות הלאומית היהודית המודרנית, זו המבקשת חילון אך מעוניינת בשימור רכיבים רבים מתוך הדת והתרבות היהודית. תהליך זה, של שימור והעברת הרכיבים מהון תרבותי יהודי-דתי להון תרבותי יהודי-לאומי, השפיע רבות על האופנים שבהם תופסים ישראלים רבים המגדירים עצמם חילונים את יהדותם: כזו העשירה בסמלים ובריטואלים יהודיים אך איננה בהכרח מחויבת לכללי ההלכה האורתודוכסית.
מלאכת הנדסת התרבות שלו נותרה עלומה ברובה בהיסטוריוגרפיה, בין היתר משום שתרבויות מעדיפות להציג שינויים שנערכו בהן כהתפתחות טבעית ולא כתוצר מהונדס. כיוון שהלאומיות המחולנת, על רכיב העברית המשמעותי שבה, העבריות, הפכה למעין תחליף דת, העדיפו ממוני הזיכרון הלאומי להנציח את בן-יהודה ככהן העבריות המקודשת ולא כמהנדס תרבות.
בן-יהודה הוביל את חבורת מהנדסי התרבות היהודית בארץ ישראל כבר למן התקופה המכונה העלייה הראשונה. פעולתו בשדה הלשון העברית הייתה משנית לעבודתו ביצירת התרבות הלאומית. הוא עצמו הודה כי הלשון מעניינת אותו פחות מהלאומיות. עיסוקו בשפה היה אינסטרומנטלי בלבד, שכן השפה הייתה בעיניו כלי שרת הכרחי ליצירת תודעה לאומית.
ניתוח מלאכתו המשמעותית ביותר של בן-יהודה, לפחות על פי נקודת מבטו, על פי אסכולת לימודי התרבות (Cultural studies), מביא למסקנה כי הוא מהנדס התרבות החשוב ביותר בתרבות העברית. הוא עשה זאת כאשר ייצר בעיתוניו הון תרבותי לאומי "חילוני" מתוך הון תרבותי יהודי-דתי. עיתונו "הצבי"-"האור" היה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל שהיה משוחרר ממחויבות לדת. על כן ניתן להתייחס אליו כזירת התקשורת והתרבות המרכזית של התרבות החדשה שנוצרה עבור המהגרים החדשים שהפכו למה שכונה היישוב החדש. העיתונות של בן-יהודה השגיבה את המהגרים, בעיקר אלה במושבות, על חשבונם של התושבים היהודים הוותיקים של הארץ המשוסעת, אשר בתריה ממשיכים להלום זה בזה ובחוסנה של החברה הישראלית עד עצם היום הזה.
"הצבי"-"האור" נולד בנקודת האפס של התרבות העברית הארץ-ישראלית והיה הציר המרכזי שלה. הרוטינה של ההצגה הסלקטיבית של רכיבי ההון התרבותי היהודי מעל גבי עמודיו גיבשה עם הזמן מארג חדש: הון תרבותי-לאומי שעיקרו משמש את הישראלים גם כיום. את המהפכה התרבותית והתודעתית הזו הצליח לחולל באמצעות עיתון צעקני אך מוקפד שתפוצתו פחות מאלפית מכמות העוקבים של "הצל" ברשתות החברתיות כיום.
הניסיון להציג הון תרבותי-יהודי-דתי כהון תרבותי-לאומי - כלומר להפחית את מידת הדתיות הכרוכה בנושא מסוים כדי להתקינו לשימוש בעידן המודרני החילוני - התבצע אפילו במילון של בן-יהודה. לשם כך הוא ביצע לעתים הטיות שתכליתן עמעום ההקשר התאולוגי של מילה. אחת הבוטות במיוחד היא למילה "נְשָׁמָה" בערך המפרש מילה זו במילונו.
"נְשָׁמָה", כידוע, הוא מושג משמעותי מאוד ביהדות. על פי הזרמים המרכזיים, תכלית בואו של האדם לעולם היא לתקן את נשמתו ולהעלותה במדרגתה הרוחנית. הנשמה על פי היהדות היא ישות בפני עצמה, והיא המבדילה בין הגוף המת לחי. לנשמה מעמד רב-משמעות בתורת הקבלה. כך, למשל, תפיסה שלמה בקבלה, המוזכרת בספר הזהר וזוכה לפיתוח רב בידי האר"י, עוסקת בהישארות הנפש לאחר המוות. תורה זו מכונה תורת הגלגול.
ד"ר דוד לביא משה קןואולם אצל בן-יהודה אין לנשמה מעמד בעל חשיבות כבעולם המיסטי. בעמוד 3832 במילון בן-יהודה מוגדרת "נשמה" (למען הסר ספק, לא "נְשִׁימָה" אלא "נְשָׁמָה"): "פעולת הכנסת והוצאת אויר דרך הנחיריים, ובפרט רוח החיים לבעלי חיים BREATH...". בכך מועלמת מההגדרה הראשית של המושג המשמעות העיקרית הקיימת למושג זה בשפה העברית בכל הדורות. רק אחרי מאות מלים בערך על "נשמה", ואחרי ציטוטים רבים דווקא מהמקורות, דוחק בן-יהודה הגדרה נוספת הקרובה יותר אל המשמעות היהודית, אך כזו הכוללת קיצורים שספק אם מובנים לכלל הקוראים: "...ומצוי הרבה בתו"מ (בתלמוד ומדרשים) במשמ'(עות) היסוד הרוחני המחיה את הגוף".
ההגדרה המקובלת ביהדות למילה "נשמה" כווצה למשפט אנמי, כמו לצאת ידי חובה, דורדרה אל שיפולי הטקסט ונקברה בין הררי ציטוטים מהמקורות. במקומה מופיעות בראשית הערך "נשמה" במילון בן-יהודה מלים "רציונליות" אך מתעתעות: "פעולת הכנסת והוצאת אויר דרך הנחיריים". אכן, מוח קודח של יהודי מבדח.
- ד"ר דוד לביא הנו מרצה וחוקר בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
