תכף חופשת סוכות נגמרת, אחרי חופשת יום כיפור וחופשת ראש השנה והחופש הגדול הבלתי נגמר. אבל שום שגרה לא ממתינה אחרי החגים, אלא עוד בידודים מתישים שמשתקים משקי בית שלמים. גם במדיניות החדשה של משרדי החינוך והבריאות, כמו "הכיתה הירוקה" ו"מגן חינוך", מדינת ישראל בחרה במודע אסטרטגיה מופרכת לטיפול במגפה: ריבוי בדיקות שיזהו הדבקות מוקדם, אבל בלי שינוי משמעותי באורח החיים.
דרך נוספת להתמודדות היא להבטיח לנו שתכף יגיעו חיסוני הילדים וכל צרותינו ייפתרו. השיטות הללו לא יעבדו. הן שיטות שרואות בקורונה מטרד רגעי ונאחזות בסדר הישן בכל מחיר. הרי המגפה עוברת מוטציה כל הזמן, וגם בתחזית אופטימית לא כל ההורים יחסנו את ילדיהם, בטח כשרוב הילדים חולים במחלה באופן קל. גם משך ההשפעה של החיסון עדיין לא ידוע. בהתחשב בכמות הנעלמים במשוואה, ישנה אסטרטגיה אחת אמינה ששווה לדבוק בה, ולא רק מסיבות אפידמיולוגיות, והיא צמצום הכיתות באופן משמעותי.
היה זה שר החינוך נפתלי בנט, היום ראש הממשלה, שהכריז על צמצום מספר התלמידים בכיתות א' כיוון שישראל היא אחת המדינות עם הכיתות הכי צפופות בעולם. כל תלמידה, כל מורה וכל הורה יודעים שהאתגר הכי גדול ללמידה משמעותית הוא מספר התלמידים בכיתות. כלומר, בלי קשר למגפה, צמצום מספר התלמידים צריך להיות מטרה חינוכית מהמעלה הראשונה.
זה נכון בריאותית, זה נכון חינוכית וזה רווח נקי לטווח הארוך ומול האתגרים הלא-צפויים שעתידים להגיע. השאלה הקבועה על התקציב יכולה לקבל את התשובה הקבועה שמדובר בסדרי עדיפויות ובגרם של יצירתיות
כיתות קטנות יאפשרו יחס אישי, מעקב צמוד יותר, בניית תוכנית מותאמת לכל תלמיד והוראה איכותית יותר. בתקופת מגפה, ברור שכיתות קטנות יותר יצמצמו גם בידודים והדבקות. הקורונה היא בסך הכל קריאת השכמה, הרמה להנחתה בשביל לקבל החלטה חשובה שראוי היה לקבל מזמן.
נכון, צמצום מספר התלמידים בכיתות היא החלטה יקרה מאוד. נכון, בעבר הושקעו כספים בקפסולות, אבל לא הייתה למידה רציפה פנים אל פנים כי התלמידים הגיעו לבית הספר בתורות. אבל אולי גם אז היה ניסיון לתקן בעיה חדשה בכלים ישנים. על פי מודלים חדשים של למידה, שאומצו בלא מעט מדינות, שמים דגש על קבוצה גרעינית קטנה של תלמידים, אבל זה לא אומר שהקבוצה הזו חייבת מורה צמוד אליה בכל רגע נתון. בבנייה נכונה של מערכת שעות, של אמון ושל שפה משותפת, אפשר לייצר למידה היברידית בתוך בית הספר ולהשתמש בפחות כוח אדם מהמצופה.
חן ארצי סרורלמשל – אם בחלק מהיום הכיתה עוסקת במשימת חקר, עובדת בקבוצות קטנות בחוץ (ואז מורה אחד יכול לעבור בין שתי כיתות), או לומדת שיעור וירטואלי בזמן שגם בכיתות אחרות יכולים לצפות בו. לאחר מכן התרגול יכול להתקיים באופן פרטני. המבנה של 35 תלמידים, לוח ומורה, הוא מודל מהמאה ה-19 שניתן לעדכן אותו, או לכל הפחות לאתגר אותו.
עיקר המאבק של ההורים צריך להיות מופנה כלפי הבקשה הפשוטה להקטין את מספר התלמידים בכיתה. זה נכון בריאותית, זה נכון חינוכית וזה רווח נקי לטווח הארוך ומול האתגרים הלא-צפויים שעוד עתידים להגיע בעקבות המגפה. השאלה הקבועה על התקציב יכולה לקבל את התשובה הקבועה שמדובר בסדרי עדיפויות ובגרם של יצירתיות. רק לאחרונה אישרה מדינת ישראל הגדלה של תקציב הביטחון ואישרה את קיום הפנסיות התקציביות. מן הראוי שראש ממשלה, שכיהן גם כשר חינוך, יראה את איכות החינוך ובריאות הילדים כביטחון אזרחי וכמטרה עליונה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
