בספטמבר 1993 הייתי קצין צעיר בחטיבת המחקר של אמ"ן. הימים היו ימי ממשלת רבין שירשה את תהליך מדריד, וניסתה ללא הועיל להבקיע דרך במשא ומתן עם המשלחת הירדנית-פלסטינית בשיחות שהתנהלו בוושינגטון. הסכם העקרונות עם אש"ף, שהשבוע מלאו לו 30 שנה, נפל כרעם ביום בהיר על המערכת המודיעינית, שהתרגלה לראות ביאסר ערפאת ובאש"ף גורמי טרור, והודרה לחלוטין מהשיחות במסלול שעקף את וושינגטון (מפגשי אנשי אקדמיה ישראלים ופלסטינים באוסלו).
מאותו הרגע ביקש המודיעין לשקף לדרג המדיני את המשמעות המדינית והביטחונית של הסכם מסוג זה. הוא ראה את הזיקה בין מהלך אוסלו לבין אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית, על כל המשתמע מכך, ולשיטתו היווה ההסכם שינוי תפיסתי עמוק בחשיבה הישראלית - מרעיון האוטונומיה הפלסטינית לרעיון המדינה. עלבונו של המודיעין היה מובן. אבל האם במאמץ שלו להבהיר לדרג המדיני את המשמעות (החמורה) של מהלכיו, הוא באמת הבין את הרעיון המכונן של יצחק רבין? התשובה לכך מורכבת ולא חד-ממדית.
המודיעין צדק לגבי הפלסטינים, וקונקרטית לגבי ערפאת ואש"ף, אבל טעה לגבי רבין וכוונותיו. העדות הטובה ביותר ששופכת אור על כוונות הדרג המדיני מצויה בפרוטוקול הישיבה שקיימה הממשלה ב-30 אוגוסט 1993 ושהותר לאחרונה לפרסום. זו הישיבה שבה נדון "הסכם העקרונות" עם אש"ף, ואושר ברוב של 16 שרים מול שני נמנעים.
82 עמודי הפרוטוקול ראויים לקריאה ואפשר ללמוד מהם לא מעט. למשל, שרבין לא ביקש לפרק את הפרדיגמה הישראלית הקלאסית של מודל האוטונומיה הפלסטינית. נהפוך הוא. הוא תפס את ההסכם עם אש"ף כניסיון לכונן מסגרת פלסטינית אוטונומית חזקה שאותה ינהל ערפאת. לימים שיקפה אמירתו "בלי בג"ץ ובלי בצלם" את רוח הרעיון הזה.
אין פירוש הדבר שגורמים בתוך הממשלה ראו לנגד עיניהם חזון אחר. הדבר משתקף בפרוטוקול בעיקר מהתייחסויות שרי מרצ, יוסי שריד ושולמית אלוני, שראו במהלך שחר של יום חדש וביטוי אולטימטיבי לניצחונה של דרך השלום והמו"מ. על כך העיר להם בעדינות השר אריה דרעי, שביקש לצנן את העליצות ותחושת זחיחות הדעת. וממילא, עליצות וזחיחות לא היו נחלת כלל משתתפי הדיון. רחוק מכך. המוטיב המרכזי בשיח בין הנוכחים היה החשש לגבי היכולת לממש הלכה למעשה את הסכם העקרונות ולהבטיח מציאות ביטחונית נורמלית בשטח.
בנקודה הזו נחשף המתח הפנימי בין תפיסת עולמו של רבין - שראה באוסלו מנוף לכינון שלטון פלסטיני אוטונומי-למחצה, שייקח על עצמו את האחריות למיגור הטרור ולטיפול בהיבטים האזרחיים הנוגעים לאוכלוסייה הפלסטינית - לבין חוסר הנחת ממאפייני ההסכמות המקפלות בתוכן הקמת כוח מזוין וצמצום האחיזה הביטחונית הישראלית בשטח. מי שביטא את זאת באופן המובהק ביותר היה הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, אבל לדאגה היו שותפים רבים בממשלה, שמחד צידדו בהסכם "על הנייר", ומאידך פקפקו ביכולת לממש אותו באופן מיטבי.
הפער הזה משתקף מהפרוטוקול כולו, שבו נחשף דיון שטחי יחסית, שהתנהל על טיוטת ההסכם בעיקר ברמה האופרטיבית, מבלי שיתרומם לרובד האסטרטגי. חוסר הנחת שהקרינו חלק גדול ממשתתפי הדיון נבע ממה שחסר אז כל כך בשיח: הבנה עמוקה של גודל האירוע, ניתוח ההיגיון של השותף החדש מטוניס, והפנמת הפער שבין תפיסת "הפרטנר" ו"הסכסוך" בצד שלנו לעומת תפיסתם בצד השני.
משכך, לא נדונו כלל המשמעות של שותפות עם מי שייצג את פליטי 48', של אתוס הנכבה, של זכות השיבה, של פרקטיקת ההתנגדות האלימה ושל הגלות הפלסטינית. החשיבה בדיון קרסה לתוך הפרקטיקה היישומית של ניהול ההסכם מבלי להבין שהחוליות החסרות הן תנאי הכרחי לבחינת המהלך כולו.
לימים התברר שערפאת לא נסוג מהחזון הפלסטיני האולטימטיבי. הוא המשיך להתנהל כמנהיג תנועה גולה ומהפכנית, סירב להעביר את המערכת הפלסטינית תהליך פנימי של "אלטלנה" מול ארגוני האופוזיציה, המשיך להחזיק בפרקטיקות של התנגדות אלימה והפך את יהודה ושומרון, כמו שהפך בזמנו את ירדן ואת דרום לבנון, למבצר קידמי בדרך לריסוק הסדר הקיים ולקידום מטרות הקצה הפלסטיניות. כך פגשה הגישה של רבין, שהושתתה על מודל מוגבל של אוטונומיה פלסטינית, את חומרי הגלם והרכיבים שבאו מבית מדרש שונה לגמרי.
אש"ף לא עלה בקנה אחד עם המודל הזה. אבל מרגע שנפל הפור ונעשתה הבחירה בו, היה קשה להחזיר את השד לבקבוק ולבצע הפיכות בתהליך שיצא מכלל שליטה עד שקרס ברעש גדול באינתיפאדה השנייה. או אז החלה ישראל בתהליך של תיקון, ולמעשה כיווצה מחדש את השאלה הפלסטינית לתוך המודל האוטונומי המוגבל, דבר שחייב את סילוק ערפאת, ריסוק מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ובנייתם מחדש, וכמובן הרס תשתיות הטרור שפעלו בצורה חופשית למדי בשטח.
ד"ר דורון מצאמנקודת מבט זו, הסכם אוסלו היה תקלה; לא ברעיון המכונן של ניהול השאלה הפלסטינית דרך רעיון האוטונומיה, כי אם בניסיון ליצור אותו באמצעות חומרי גלם שהגיעו מבית מדרש שונה לגמרי. מבחינת ערפאת ואש"ף, אוסלו נועד להיות רק נקודת הפתיחה למימוש החזון הפלסטיני האולטימטיבי, ואילו גורמים מסוימים בישראל נטו לראות באוסלו נקודת הפתיחה למימוש תפיסת קץ הסכסוך.
למרות הניגודיות בין החזונות, המשותף לשניהם היא ראיית הסכסוך במונחים של תפיסות קצה מקסימליות. כל זאת כאשר ההיסטוריה מאז סוף המאה ה-19 מלמדת אותנו שוב ושוב על היתרונות היחסיים של תפיסות ביניים הנוטות לקביעות אבל אינן באמת כאלה.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
