אומרים על מדינת ישראל שהיא המורכבת ביותר לניהול (ולכן ראש ממשלת ישראל זה התפקיד המאתגר מכולם), אז לאחר כמה עשרות שנים של ניסוי וטעייה, נמצא הפטנט שיפתור את הבעיה: לא לנהל אותה. עדיף לתת לדברים להתגלגל ונראה מה יקרה: הצבא נדרש בפסיקת בית משפט להחזיר משפחה פלסטינית לבית ממנה גורשו בידי יהודים? ניסו, גורשו, זה מה יש. הצבא והמשטרה מנסים לעצור את אחד מתוך עשרות אלפי העריקים כדי להראות כאילו שהחוק מעניין אותו? ניסו, הוברחו כמו ילדים ביסודי שניסו לשחק כדורגל במגרש של התיכוניסטים, לא נורא. המשטרה אמורה למנוע מצב שמטענים לא יתפוצצו בלב בירת ישראל? אולי ניסו, בטח שלא הצליחו, ואפשר להמשיך הלאה: היום קצר, האנרכיה מרובה והשר רוצה לעבור מ"ביטחון לאומי" ל"ביטחון", כי כידוע הוא מאוד הצליח בתפקידו.
הפגנת חרדים בעקבות ניסיון מעצר עריק במודיעין מכבים רעות
(צילום: מעל הכותרות )
וזה מתחבר, כמובן, לפיאסקו הרב-מערכתי סביב ניסיון הפיגוע בטיסת "פליי דובאי", שנכשל רק בזכות התושייה האינסופית של אינסטלטור, רופא שיניים ועוד כל מיני אנשים שזאת פשוט לא העבודה שלהם. לפי קצב הגילויים, שרשרת המחדלים בפרשה הזאת יכולה להקיף את כדור הארץ פעמיים. אולי בשלב הבא היא גם תהיה הפלטפורמה שתיקח ישראלים ממקום למקום בביטחון יחסי, כי משרד התחבורה הפך את השמיים של ישראל לבורדל של אזרחים ממדינות עוינות.
העובדה שכל זה קורה ארבע שנים אחרי שנבחר שלטון שהבטיח "משילות" ו"ביטחון" ושלושה שבועות בלבד לפני הבחירות, אמורה ליצור רעידת אדמה קולוסלית: מדינה שפיתחה ויכולות ואמצעים לדעת מתי המעיים של חסן נסראללה שולחות אותו לבית הכיסא, הפכה בתוך שטחה לפרודיה קיצונית על רפובליקת בננות
העובדה שכל זה קורה ארבע שנים אחרי שנבחר שלטון שהבטיח "משילות" ו"ביטחון", יום לפני שמציינים שלוש שנים לאמא ולאבא של כל המחדלים ושלושה שבועות בלבד לפני הבחירות, אמורה ליצור רעידת אדמה קולוסלית: מדינה שפיתחה ויכולות ואמצעים לדעת מתי המעיים של חסן נסראללה שולחות אותו לבית הכיסא, הפכה בתוך שטחה לפרודיה קיצונית על רפובליקת בננות. ובמקום שמפלגת השלטון תיתן הסברים כדי לכל הפחות לא להתבזות בקלפיות, השר עמיחי שיקלי לועג לרמת האנגלית של גדי איזנקוט. בכל זאת, לאנשי ליכוד מותר לספר בדיחות דוד לוי גזעניות: אולי ככה פחות ישימו לב איך נראית מדינה שהמנהיג שלה מצטיין בעיקר בפרזנט פרוגרסיב. והכי גרוע: נדמה שאכן השאלה "מניין האנגלית שלו" מעסיקה רבים ורבות בציבור יותר מאשר הקריסה המפוארת של מערכות האכיפה, משרדי הממשלה ושאר מוסדות שבלעדיהם "מדינה" זה רק שם המשפחה של אביהו.
הנטייה בהקשר הזה היא להאשים קודם כל את האופוזיציה: לא חדה, לא רעבה, לא מאורגנת, לא "סכין בין השיניים" ושאר קלישאות של "יועצים אסטרטגיים", שמדברים על "שליטה בסדר היום" וחושבים שאפשר לפתור כל בעיה בכינוס מסיבת עיתונאים. אחר כך מגיע תורה של התקשורת, שלא עוסקת ב"מהות" אלא מכורה לפאנלים משמימים בכיכובם של אותם "יועצים אסטרטגיים". גם אם יש אמת בכל הטענות הנ"ל – וגם לא מעט דמגוגיה ופופוליזם – היא לא גוברת על השאלה הבסיסית: האם יש רוב בציבור שמבין שככה לא אמור להיראות בוקר במדינה סבירה, ועוד כזאת שמתענגת עד כדי אורגזמה על כל הפרת סדר בפרברי צרפת ונפילת ממשלה אנטי-ישראלית בספרד. בשביל להגיע למסקנה החתרנית ממש – אנרכיה זה לא טוב - לא צריך מנהיג אופוזיציה שמדבר כמו אבא אבן ונראה כמו ידין גלמן ולא תוכניות אקטואליה טובות יותר, אלא החלטה קולקטיבית שככה זה לא יכול להימשך ולעזאזל כל השאר: השבטיות, הטינה, החשדנות, החשש. כרגע נראה שהסיכויים שזה יקרה ביום הבחירות דומים לסיכוי שהצבא יצליח להכניס עריק חרדי למעצר.
