רק שלושה דברים בטוחים בחיים: המוות, האתמול, ומיסים. מהסיבה הזאת צריך להיזהר כשמכתירים את ההסכם עם לבנון ככישלון ודאי. החיים רצופים שינויים, ולפעמים תפנית לא צפויה מפתיעה לחיוב. השבעה באוקטובר לימד אותנו שצניעות בהערכה היא מצרך חיוני ונדיר, ונכון לעשות בה שימוש גם במקרה הזה. והחלופות? גם הן לא אטרקטיביות במיוחד.
ועדיין, ההסכם שאליו נכנסה ישראל מדיר שינה מעיני רבים. הוא נתפס כמחורר, נמהר, ולא מקיף. טיעונים תכופים שמושמעים נגדו מביעים תסכול מחזרה אפשרית למציאות השישה באוקטובר. אבל הרתיעה שהם מבטאים נוגעת לא רק לאפשרות התעצמותו המחודשת של חיזבאללה מבחינה פיסית. יש כאן עמוק יותר. היא נובעת מאימוץ אותה התפיסה שהובילה אותנו עד הלום.
תפיסה – או בשמה האופנתי בשנה החולפת, "קונספציה" – אינה מילה גסה. למעשה היא מבורכת, כל עוד היא משקפת מהלך חשיבה הגיוני מבוסס עובדות, שצופה תוצאה סבירה בעתיד בהתחשב בניסיון העבר. תפיסת ההסכם הנוכחי מניחה שההישגים הצבאיים שעוד ייתכנו משמעותיים פחות מפירות הרגיעה העתידיים. במילים פשוטות, היא גורסת שהעוצמה הצבאית שנותרה לחיזבאללה לא מספיק מאיימת, באופן שמאפשר לעצור את הלחימה ולהתחיל לתכנן את חזרת תושבי הצפון לבתיהם, מבלי ליצור אזור חיץ שימנע מחיזבאללה להתקרב לגבול ולשוב לממדיו הקודמים. הערובות להצלחת המהלך הן מנגנון בינלאומי וזכותה של ישראל להגן על עצמה. הרווח יתבטא, בין היתר, ביכולת להסית כוחות לזירות אחרות ולחדש מלאים.
וזו קונספציה שעלולה להיות בעייתית. מאוד. לא רק משום שבידי חיזבאללה עוד נותרה תחמושת משמעותית. היא מדאיגה בגלל הנחות-היסוד שלה. שיוניפיל וצבא לבנון יכולים למנוע מחיזבאללה להשתקם לאיטו על מפתן ישובי הצפון, בזמן שצה"ל נותר להתקרר על הגבול. שהלגיטימציה לתקוף בדרום לבנון אחרי חתימת ההסכם, עם ממשל אמריקאי שחפץ ברגיעה, תהיה דומה לזו שלפניה. שתושבי הצפון יתמכו בהסדר מדיני שמדיניות ההפרה בו אינה ברורה. שהתוצאה הפעם, בניגוד לסיבוב הקודם, תהיה שונה.
בפועל, ההסדר שהולידה אותה תפיסה נראה כמעט זהה לזה של 2006: מדינת לבנון תחיל ריבונות בשטח, חיזבאללה יתפרק מנשקו, ישראל תשמר את חופש פעולתה. סופה של אותה משוואה היה בהתחמשות חיזבאללה, "שנות שקט ומורתעות האויב" שהתפתחו ל"הרתעה הדדית", וביסוס תוכנית הגליל. זה לא אומר שההיסטוריה תחזור על עצמה במדויק, אבל זה כן מחייב לתהות אילו מהלכים ישראל מקדמת הפעם כדי למנוע תסריט דומה, ואילו לקחים תפיסתיים הופקו מהמלחמה הקודמת, מעבר להבטחה שהפעם באמת נגיב.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזידוגמא ללקח תפיסתי כזה נוגעת לצורך ב"ניתוק הזירות", שהוצג כאחת ההצדקות להסכם. מדובר בטיעון הגיוני, אבל לאו דווקא מתאים. לישראל אינטרס אמיתי בניתוק זירות כשאויביה חזקים ומאוחדים, לא בהכרח כשהם חלשים. בעודם על הברכיים, שינוי תפיסתי היה מתנה את החתימה על ההסכם בצפון בשחרור חטופים בדרום. מי שפעל במאוחד נגד ישראל, יסבול את תוצאות אותו האיחוד כשהוא מפסיד לה. בפועל, על ישראל נכפה איחוד זירות בעיתוי לא נוח עבורה בתחילת המלחמה, אך לאויביה התאפשר ניתוק זירות כשהם זקוקים לו יותר מכל.
אבל הנייר סופג הכל. כעת מתחיל המבחן החשוב מכולם – מבחן האכיפה. תפיסת ההסכם בצפון אולי אינה חדשה, אך נותר לקוות שיישומו יבטא קונספציה שונה. בלי זה, ולא בפעם הראשונה, "מה שהיה הוא שיהיה".
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, מחבר הספר "11 יום בעזה", ולוחם מילואים פעיל בסיירת צנחנים
