בשבוע הבא תפרוש ענת ברון, אחת השופטות הליברליות בבית המשפט העליון. בריאיון לביטאון השופטים שנערך עמה לא מכבר היא דיברה על שלל סוגיות נפיצות שבהן נהגה כשופטת, וגם על בנה רן - שנהרג בפיגוע במייק'ס פלייס בתל אביב ב-2003.
ברון סיפרה על ראשית הקריירה שלה בתורנויות המעצרים ותביעות קטנות, ואז עברה לדבר על העבודה בבית המשפט העליון. "אני מגיעה לכאן בכל בוקר עם שיר חדש בלב", אמרה. "נכנסתי לתפקיד הזה בחרדת קודש - וכך אני רואה זאת גם היום. אני יודעת שלכל מילה כתובה יש השלכות, ונלווית לה אחריות רבה. חשוב לי לומר שהדרך שעברתי לא פחות משמעותית עבורי מהמקום שאליו הגעתי".
ברון מכהנת כשופטת בבית המשפט העליון מאז ינואר 2015. היא מתגוררת בתל אביב, נשואה לגבי ואם לעידו ולרן - שנהרג בפיגוע ב-30 באפריל 2003. "זה היה מוצאי יום השואה, הוא הלך לנגן בג'ם סשן במועדון המייק'ס פלייס ומחבל מתאבד פוצץ את עצמו בכניסה", סיפרה. "זה אירוע שאף אחד לא מוכן לקראתו ולא יכול להיות מוכן, וטוב שכך".
השופטת סיפרה כי בנה "היה מוזיקאי מוכשר שניגן על פסנתר, גיטרה, סקסופון ותופים. המוות שלו שינה את חיי, אבל לא את מי שאני או את השקפת עולמי". לדבריה, בנה עידו, רעייתו וילדיו הקטנים ממלאים את ליבה . עידו התחיל כנער שליח, והיום הוא המפיק הראשי של סדרות הריאלטי המובילות – "הישרדות", "נינג'ה ישראל" ו"המירוץ למיליון".
ברון סיפרה שכשופטת בית המשפט העליון, אחת המשימות החשובות שראתה לנגד עיניה הייתה הגנה על חירויות וזכויות אדם חוקתיות - ובתוך כך גם הגנה על זכויות נשים וקידום שוויון מגדרי. "אחת הסוגיות העקרוניות שחוזרות על עצמן בהקשר זה היא נושא ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי, ואנחנו עדים לכך בבריכות שחייה, באוטובוסים, באירועי תרבות וכדומה", אמרה ברון.
בערכאות השלום והמחוזי היא דנה בעיקר בתיקים אזרחיים מגוונים, והתמחתה בתחום התובענות הייצוגיות מראשית התפתחותו בישראל. "ליוויתי את תחום התובענות הייצוגיות בישראל מאז שתביעות כאלה החלו להגיע אל בית המשפט המחוזי, לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות בשנת 2006", סיפרה. גם בבית המשפט העליון היא עסקה רבות בנושא: "אני יכולה לומר בענווה שתרומתי המרכזית היא התוויית מדיניות ראויה בתחום, כזו שמקדמת הגשת תובענות ייצוגיות שיש בצידן ערך חברתי או ציבורי, ובמקביל מייצרת תמריץ שלילי לניצול לרעה של ההליך הייצוגי".
פסק דין ייצוגי כזה עסק במדיניות של הפרדה בין תלמידים יהודים וערבים בכניסה לסופרלנד. "מדובר בנושא ראשון במעלה מבחינת חשיבותו הציבורית – הפלייה של ציבור התלמידים והמורים מהמגזר הערבי", אמרה. "הצדדים בתיק השכילו להגיע להסדר פשרה שנשא עמו ערך פדגוגי ותרם להגברת ההרתעה בתחום. בנסיבות אלה קבעתי שיש מקום להעלות באופן משמעותי את סכומי הגמול ושכר הטרחה שפסקה הערכאה הדיונית, באופן שיעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות נוספות בעתיד".
ברון , יחד עם השופט בדימוס מני מזוז, היוו יעד למתקפות פוליטיות בשל המדיניות הליברלית שלהם בכל הקשור להתנגדות להריסת בתי משפחות מחבלים. בראיון לבטאון השופטים הסבירה: "חשוב לי לומר את המובן מאליו, והוא שבגין כל מעשה טרור מתחייבת ענישה במלוא החומרה. על כך אין חולק. העניין הוא שהריסת בתים אינה אמצעי ענישה – אלא כלי מניעתי, הרתעתי, שנועד למנוע את הפיגוע הבא. נדמה לי שבקרב הציבור הרחב יש בלבול ביחס לתכלית השימוש בהריסה, וחוסר הבחנה בין ענישה להרתעה".
לדברי ברון, "חוות הדעת של גורמי הביטחון שהונחו לפניי לא שכנעו אותי ביעילות ההרתעתית הנטענת, ויש לא מעט אנשי מקצוע שאף סבורים שהריסת בתים מלבה תחושות שנאה ואירועי טרור. מטבע הדברים, אין בדיקה אמפירית ואין אפשרות לכמת את האופן שבו הריסת בתים משפיעה במישרין על ביצוע פיגועים, ומדובר בהערכות בלבד. במבחן התוצאה, העובדה היא שבשנים האחרונות יש עלייה משמעותית הן בשימוש באמצעי של הריסת בתים, הן בהיקף הפיגועים הרצחניים. כשהטרור גובר, דווקא אז גוברת גם החובה המוטלת עלינו כחברה לבחון את כשרות האמצעים שבהם אנו משתמשים לשם לוחמה בטרור".
היא ציינה כי "ברוב המקרים, אם לא בכולם, בעת הריסת הבית המפגע כבר לא גר בו. או שהוא נהרג בעצמו בפיגוע, או שהוא עומד לדין פלילי. לא פעם מי שגר בבית הם ילדים קטינים או בגירים, שכלל לא היו מודעים למעשים ולא תומכים בהם, ולעיתים גם מגנים אותם. הריסת הבית פוגעת בזכויות יסוד, בכבוד האדם, וזהו עונש קולקטיבי בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. וגם ההיפך. אלה השיקולים שעומדים ביסוד גישתי ביחס להריסת בתים, ומעבר לכך כל מקרה נדון לגופו בהתאם למבחני המידתיות".
ברון פורשת בשלב קריטי במאבק על עצמאות מערכת המשפט. בריאיון לבטאון השופטים התייחסה לכך ברמיזה, ואמרה כי "יש לנו מערכת משפט מפוארת. זה לא אומר שהיא לא חפה מטעויות או מכשלים, אבל בעיניי היא יוצאת מן הכלל. כמי שעברה דרך כל הערכאות ומכירה רבים מהשופטים, אני סבורה שיש לנו במה להתגאות. אני מאוד מקווה ומאמינה שהמערכת תמשיך להיות כזו, שנמשיך להתגאות בה ולהתפאר בה, ושנהיה פתוחים לתקן ולשנות את מה שצריך".
"גלי ההדף" של ההפרדה המגדרית
ברון אמרה גם שאחד הסיפורים האנושיים שהותירו בה חותם מיוחד הוא מקרה של אישה צעירה שהשאירה אחריה צוואה מפורטת ובה ביקשה כי גופתה תישרף לאחר מותה. היא הסבירה זאת בהתנגדות אידאולוגית לקבורה בכלל, ולקבורה דתית בפרט, בשל היותה טרנסג'נדרית והתחושה שהיהדות לא מכירה בה כאישה וכנקבה.
"היא שמה קץ לחייה, ואמה הביעה התנגדות נחרצת לשריפת הגופה", אמרה ברון. "בית המשפט המחוזי אישר את שריפת הגופה, האם הגישה ערעור וכך התיק הגיע לבית המשפט העליון. הסברתי כי יש לכבד את זכותו של אדם על גופו, ואת זכותו לאוטונומיה – גם בחייו וגם במותו".
מבחינתה האישית, התיק המשמעותי ביותר שבו דנה ברון בנושאי הפרדה מגדרית ניתן בהרכב מורחב ב-2021. מדובר בתוכנית חומש של המועצה להשכלה גבוהה, שמתוך מטרה להנגיש את ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי כללה הקמת מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. בפסק הדין הוסכם פה אחד כי יש לבטל את המדיניות שאוסרת על מרצות ללמד במסלולים לגברים בלבד, לנוכח הפגיעה המשמעותית בחופש העיסוק שלהן. עם זאת, דעת הרוב הכשירה את עצם הלימוד לתואר ראשון אקדמי בהפרדה מגדרית.
"אחזתי בדעת מיעוט שלפיה יש לבטל גם את תוכנית הלימודים בהפרדה מגדרית – משום שהיא טומנת בחובה פגיעה בלתי מידתית בעיקרון השוויון ובכבודן של נשים", אמרה ברון. "הבעתי את עמדתי כי הפרדה מגדרית אינה אלא פרקטיקה של הדרת נשים, וכי מדיניות של 'נפרד אך שווה' היא ככלל מפלה ומשפילה, ומגלמת תפיסה סטריאוטיפית של נשים ככאלה ש'מפריעות' לגברים ללמוד, וכל זאת בחסות המדינה ובמרחב הציבורי".
לדברי ברון, "אחד הדברים שהטרידו אותי במסגרת הדיון באותה עתירה הוא 'גלי ההדף' שנוצרים מההפרדה בין נשים לגברים, והאופן שבו ההפרדה עלולה לחלחל מהאקדמיה אל שוק העבודה ואל מרחבים נוספים. דומה שכך קורה, שכן בעת האחרונה יש מי שמקדמים בכל הכוח מדיניות של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. בפסק הדין הערתי כי מידת ההגנה שניתנת לזכויות נשים משמשת כנייר לקמוס של המשטר הדמוקרטי בכללותו, וזה חומר למחשבה לכולנו".
ברון בדיון בעליון בעניין שירות לוחמות ביחידות מובחרות
(צילום: דוברות הרשות השופטת)
בכל הקשור לזכויות חשודים, תרמה ברון תרומה גדולה לעידוד הפרקליטות לסגור תיקים בנימוק של "היעדר אשמה". באחד מפסקי הדין שלה ציינה כי אמות המידה המחמירות שנקבעו בהנחיות פרקליט המדינה לא עולות בקנה אחד עם חזקת החפות. כלומר, לא ייתכן שאדם שלא הוגש נגדו כתב אישום ולא ניתן לו יומו בבית המשפט, יוותר עם כתם של אשם פלילי שמפריע לו אחר כך להשתלב בשוק העבודה.
ברון עמדה על כך שהנחיות פרקליט המדינה בנוגע לסגירת תיק מחוסר אשמה היו מחמירות מאוד, שכן לפי ההנחיה שעמדה בתוקף באותה עת, כל עוד היה קיים ולו חשד קל שהחשוד ביצע את העבירה – לא ניתן היה לסגור את התיק בעילה של חוסר אשמה. "מתברר כי דבריי לא נפלו על אוזניים ערלות, ובעקבות פסק הדין תוקנו הנחיות פרקליט המדינה כך שהיום נקודת המוצא היא סגירת תיק מחוסר אשמה, ולא ההפך", אמרה. "זה פסק דין שהרגשתי שיש לו חשיבות ציבורית ואני שמחה שהוביל למגמת שינוי בעניין זה".
"קלות בלתי נסבלת" בשינוי חוקי יסוד
שני פסקי דין חוקתיים שבהם השתתפה ברון מתכתבים עם הנעשה היום בבג"ץ. בפסק דין שדן בתיקון לחוק יסוד: הכנסת, שעסק בהגדלת תקרת "התקציב ההמשכי", פירטה ברון על הקושי הקיים בקלות הבלתי נסבלת שבה מתוקנים לצרכים פוליטיים צרים חוקי יסוד, באופן שמצדיק התערבות שיפוטית בהם. ברון גרסה כי משעה שנורמה נעדרת מאפיינים אלמנטריים של נורמה חוקתית, יהיה קושי משמעותי להצדיק את ההכרה בה ככזו אף אם עוגנה בחוק יסוד; ובמיוחד באותו המקרה שבו התיקון נעשה בהוראת שעה, שאז זמניותה של הנורמה בעצמה מלמדת שלא מדובר אלא בנורמה ש"מתחפשת" לנורמה חוקתית.
פסק דין נוסף כזה היה בבג"ץ "חוק הלאום", אז הצטרפה ברון לעמדה שלפיה המחוקק-המכונן אינו רשאי לשלול בחקיקת יסוד "מאפיינים גרעיניים מינימליים" של מדינת ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית. לעמדת השופטת ברון לא היה מקום להתערב בחוק הלאום, מאחר שהוא מהווה פרק בחוקה שבהתהוות, המעגן את "אחת מתוך שתי הרגליים של זהות המדינה", ואין לראות בו כשולל את מרכיבי הזהות של המדינה כמדינה דמוקרטית.
הקושי "לקטוע את מעגל האלימות"
בפסק דין אחר, אישרה השופטת ברון בקשה לתביעה ייצוגית נגד בית החולים לניאדו, בשל סירובו להעניק טיפולי פוריות לנשים שאינן נשואות. נקבע כי מדיניות בית החולים הפרטי - שנעוצה בטעמים דתיים ובמסגרתה לא ניתנים טיפולי פוריות לנשים שאינן נשואות - היא פרקטיקה מפלה המקימה עילה לניהול תובענה כייצוגית.
במוקד פסק דין אחר ניצב זוג הורים שילדם נרצח בהיותו בן 27 שנים, כשבמועד פטירתו הייתה למנוח בת זוג והשניים עמדו להינשא. מיד לאחר הרצח ההורים ביקשו כי יישאב זרע מהמנוח, ובחלוף 12 שנים הם הגישו תביעה בבקשה להתיר להם לעשות שימוש בזרע לצורך הפריה של אישה שלא הייתה בת הזוג של המנוח. בית המשפט פסק כי בהיעדר הוראה מפורשת של המנוח או ראיות איתנות ומוצקות המצביעות על רצונו המשוער, אין להתיר לאף גורם זולת בת זוגו להשתמש בזרעו. השופטת ברון סברה כי על בית המשפט להתחקות אחר רצונו של המנוח, ולא אחר רצונם המובן של הוריו שתהא המשכיות לבנם שנפטר בטרם עת. בהקשר זה, הדגישה השופטת את חשיבותה של הזכות לאוטונומיה ולכבוד של הנפטר וקבעה כי כל עוד אין בנמצא ביטוי מפורש לרצונו של המנוח כי ישתמשו בזרעו ללא מעורבות בת זוגו - אין יסוד להניח שזה היה רצונו.
בפסק דין שבו הורשע אדם בניסיון לרצוח את בת זוגו לעיני ילדיהם, התייחסה השופטת ברון לקשיים שעמן מתמודדות נשים שמנסות להיחלץ ממעגל האלימות: "ההיקף הוא עצום, ועם זאת – את סימני האלימות נושאת כל אחת מקורבנות האלימות על גופה, בבשרה, ובנפשה כשהיא לגמרי לבדה. ולא פעם, כאשר היא כבר מוצאת בתוכה את תעצומות הנפש הדרושים לה על מנת למלט נפשה מן המתעלל, היא מוצאת שחיצי ביקורתה של המשפחה והסביבה הקרובה מופנים דווקא כלפיה. במצב דברים זה, נשים רבות נתקלות בקושי ממשי לגדוע את מעגל האלימות נגדן, ואף להתלונן לא יעזו. ענישה הולמת ומרתיעה בעבירות מסוג זה, כבמקרה דנן, יש בה משום הכרה בהשפלה ובמצוקה הנוראה שחווה אישה הנתונה לדיכוי ואלימות מצד בן זוגה; כמו גם העלאת המודעות לתופעה של אלימות נגד נשים, שהיקפה כאמור ניכר ומדאיג".
במקרה אחר דנה ברון בשאלת הענישה הראויה בגין עבירות אלימות שבוצעו בידי הצוות במרכז לבריאות הנפש במטופלים חסרי ישע. היא קבעה: "מדובר בחציית גבולות שאיתה אין להשלים. לא ניתן בשום פנים ואופן לקבל, בוודאי לא להצדיק, את מעשיהם של אנשי הצוות. הם פגעו לא רק בשלומם וביטחונם של המטופלים שאותם תקפו, אלא גם באמון המטופלים כולם במי שמטפלים בהם, וכן באמון הציבור במערכת הבריאות הציבורית".
במספר מקרים שבהם דנה השופטת ברון בתיקי עבירות מין, היא מתחה ביקורת על שימוש בטיעונים שמנסים לייחס אשמה לנפגעת או נפגע העבירה, ניסיונות לנבור בעברם המיני או הטיפולי של קורבנות עבירות מין והתייחסות מבטלת לנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה מינית.
בפסק דין אחר מתחה השופטת ברון ביקורת חריפה על הנוהג המשטרתי לערוך חיפוש על גופו של אדם בנמל התעופה ללא צו חיפוש, ובהיעדר חשד סביר ונוהל משטרתי המסדיר זאת. השופטת ברון הביעה את עמדתה שאין להשלים עם מתן סמכות חיפוש כללית ורחבה לשוטרים הפועלים בנמל התעופה "בבחינת מצאתָ, הצלחתָּ; לא מצאתָ, לא קרה דבר", כלשונה. זאת, בשל הפגיעה הקשה בזכויותיהם היסודיות של המבקרים בנתב"ג לפרטיות ולאוטונומיה.
ברון ליוותה במספר החלטות ופסקי דין את הליך ההסגרה לאוסטרליה של מלכה לייפר, מנהלת בית ספר לבנות באוסטרליה שהורשעה בביצוע עבירות מין חמורות בתלמידות ונמלטה לישראל אחרי שהמעשים נחשפו. ברון ביטלה החלטה לשחרר את לייפר למעצר בית, וקבעה כי תישאר במעצר עד להחלטה בהליך ההסגרה נגדה, וזאת בשל החשש כי תימלט מאימת הדין. בהמשך ישבה השופטת בהרכב שקבע כי לייפר כשרה לעמוד לדין במסגרת הליך ההסגרה. בהרכב שאישר את ההסגרה לאוסטרליה כתבה: "יידע כל מי שמבקש למלט עצמו מן הדין כי לא ימצא בישראל עיר מקלט".
בתיקים שונים הנוגעים לקביעת מדיניות שנוגעת להליכי חקירה, עסקה ברון באיזון שבין הזכות לפרטיות וצנעת הפרט של חשודים ונאשמים מצד אחד - ובין אינטרס הציבור שבקידום ההליך הפלילי מהצד השני. כך למשל, בתיק יועצו של ראש הממשלה יונתן אוריך, נידונו בהרכב מורחב סוגיות עקרוניות הנוגעות לצווי חיפוש במחשבים ובטלפונים חכמים בשלב החקירה. בית המשפט קבע אמות מידה להגשת בקשה לצו חיפוש על ידי רשויות החקירה, והתווה את שיקול הדעת השיפוטי בבקשות מסוג זה. עוד נקבע כי במקרים שבהם יתברר כי נערך חיפוש בלתי חוקי לפני שנתבקש צו חיפוש, פגם זה יהווה שיקול במניין השיקולים בהכרעה בבקשה למתן הצו, ואולם קבילות הראיות שנתפסו בחיפוש תיבחן במסגרת ההליך העיקרי. ברון הצטרפה לעמדת הרוב, תוך שהיא שמה דגש על חשיבות ההגנה על הזכות לפרטיות ועל חשיבות השמירה על צנעת הפרט, ובפרט על מידתיות הפגיעה בהן בקביעת גבולות הצו.
פורסם לראשונה: 22:36, 06.10.23
