"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" (מתוך מגילת העצמאות)
בילדותי באשקלון הייתה מגילת העצמאות לכל היותר צילום מטושטש שנתלה על אחד מלוחות המודעות של בית הספר הממלכתי-דתי שבו התחנכתי. היא הייתה מזוהה לחלוטין עם המכריז על הקמת המדינה: דוד בן גוריון זכה במחוזותינו לכבוד כאב מייסד, אבל יותר מזה לכעס עד בוז. הוא תפקד כסמל אולטימטיבי של הרמיסה שלנו כמשפחה מזרחית-דתית-ימנית-פריפריאלית. איש לא טרח לפתוח לי פתח לתוכן של ההכרזה בכלל והמגילה בפרט. אני מניח שלו התעכבתי באותם ימים על העיקרון השני המצוין בה, התגובה הראשונה הייתה גיחוך וניכור קל. מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה? האומנם?
מגילת העצמאות הפכה לאחד הסמלים המרכזיים של מחאות הדמוקרטיה של חורף 2023, שרק מפרספקטיבה של שנים נבין מה עשו ועוד יעשו לפרויקט הישראלי והציוני. ממקום זנוח וכמעט ארכאי הפך המסמך הזה, בפי רבים ממשתתפי המחאה ומנהיגי האופוזיציה, לבסיס לחוקה שאולי עוד תיכתב.
מעמד ההכרזה על הקמת המדינה היה מפעים באמת. קשה להגזים בדרמה שבמסגרתה כפה בן גוריון רוב במינהלת העם על מנת למהר ולהצהיר, שעות ספורות לפני פקיעת המנדט הבריטי. הוא גם היה זה שכתב את הגרסה האחרונה של הטקסט, כולל עקרונות המדינה החדשה והמחויבות לפיתוח הארץ לטובת כלל תושביה, בהכרה צלולה שהדבר ישמש כתירוץ המיידי לפלישת צבאות ערב והניסיון לחסל את המדינה היהודית שרק נולדה.
משפט המחויבות לפיתוח הכולל של הארץ תואם לחלוטין את ההצהרה הרחבה של בן גוריון בנאום בקרן היסוד באוקטובר 1947, שם הוא התחייב: "במדינה היהודית אנו נהיה האחראים לא ליהודים בלבד… אלא לכל תושבי המדינה. ולכל תושבי המדינה במידה שווה. דאגתנו לא תהיה מוסבת עוד ליישובים היהודיים בלבד ולשירותי החינוך והבריאות של היישוב היהודי בלבד – אלא לכל יישוב ויישוב. יהודי כערבי במידה שווה, ללא כל הפליה והבחנה, ולשירותים של כל התושבים – ושוב על יסוד של שוויון מלא ומוחלט".
מי היו תושבי ישראל ב-ה' באייר תש"ח, בעת ההכרזה על הפיתוח לטובת "כלל תושביה"? כ-800 אלף איש בשטחי המדינה היהודית, לפי תוכנית החלוקה. כמעט כולם יהודים. רובם בערים הגדולות. הנוסח שאישרה מינהלת העם העלה על נס את פועלם של "החלוצים" והמתיישבים החקלאים, ולכן המחויבות הרעיונית למי שנתפסו כמגשימי החזון של תנועת הפועלים, ששמה אותם בראש סדר העדיפויות.
אבל מי נהנו פחות, באותם ימים ובשנים הראשונות לקיום המדינה, מהבטחת ה"תשקוד"? בראש ובראשונה הערבים שנמלטו וגורשו מתחומי מדינת ישראל לאחר המלחמה. חקיקה מהירה שללה מהם את הזכות לאזרחות וכן את הנכסים שהותירו מאחור והפכה אותם לפליטים. גם הערבים שנשארו בתחומי המדינה החדשה לא הרוויחו יותר מדי מהמחויבות לפיתוח הארץ. חלק גדול מהם גורש בטענות שונות ליישובים אחרים, רבים מהם לא מוכרים, וחלקם מוגדרים עד היום נוכחים-נפקדים. הם חיו עד 1966 תחת שלטון צבאי שהגביל את התנועה, המגורים והתעסוקה שלהם אף שהיו אזרחים. הדרך היחידה אז לשיפור המעמד עברה דרך חברות במפא"י ובהסתדרות שקיימו מנגנוני שילוב לערבים.
בעוד הערבים חיו במשך שנים תחת ממשל צבאי, יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם חיו תחת שליטה משטרתית. הם היו בשר התותחים של מדיניות "פיזור האוכלוסין", ונשלחו, לרוב בכפייה, אל יישובי הפיתוח, בעיקר בדרום ובצפון. המשטרה הופקדה על מניעת תנועה ועזיבה של העיירות ולשכות התעסוקה יישמו מדיניות של שלילת הזכות לתעסוקה למי שניסה לעזוב או סירב להיות חלק מהמנגנון ההסתדרותי. מערכת החינוך הפכה למסלילה הגדולה, ויצרה בתוך דור אחד פערים קבוצתיים אדירים ברמות ההשכלה בכלל וההשכלה הגבוהה בפרט, חרף תמונת בסיס מגוונת להפליא של ארצות מוצא והשכלה. תשתיות התעסוקה בפריפריה היו אז, ועודן כיום, דלות ובסיסיות, והתחבורה הציבורית הגרועה מייצרת פערי נגישות אדירים אף שמדובר במדינה קטנה כל כך.
גם המערכת התכנונית הייתה מוטה. קרוב ל-90% משטחי המדינה הופקדו בידיים של מועצות אזוריות, שנשלטו בעיקר בידי קיבוצים. ההכרעה לאגד אותן כרשויות נפרדות מהמעברות וערי הפיתוח תייצר ותעמיק שבר פוליטי שעוד תוסס במלוא עוזו, ותבסס סיטואציית הפרד ומשול שמנוצלת בידי השלטון המרכזי. המערכת התכנונית הזו הביאה במשך שנים לפערים אדירים בפיתוח מנועי צמיחה עסקיים לערי הפיתוח: אזורי תעשייה שהוקמו באיחור, קשיים בפיתוח יישובים עירוניים פריפריאליים, חלוקת ארנונה ממשלתית ומסחרית מעוותת ועוד. שורת התקוממויות ומאבקים פוליטיים שינו לטובה את מצבם של הערבים ושל מי שהפכו במדינת ישראל ל"מזרחים", אולם גם ב-2023 הם רחוקים מאוד מלהביא לשוויון מלא. כדי לתקן זאת יש להתבונן על הפערים האלה בעיניים פקוחות ובלי פחד.
חשוב מאוד להדגיש: כשאני קורא את החזון המוצג במגילת העצמאות, שנחתם תוך כדי הקרבות וההכנה למלחמת קיום אכזרית, יש בי גם התפעמות וכבוד. אני לא מתעלם מהאומץ והתעוזה להניח קווי יסוד של צדק ושוויון, ערב מלחמת הישרדות קשה, ומההתגייסות רגע אחרי - גם אם בחריקת שן ולא מעט גזענות - לטובת מפעל קליטה יוצא דופן בהיקפו. כל אלה נקודות זכות משמעותיות ביותר. ועדיין, הביקורת על הפער האדיר בין החלום לבין מימושו, בין ההבטחה היומרנית לבין היישום, הכרחית ומתבקשת.
אבי דבושצילום: גדי קבלו75 שנים אחרי הכרזת העצמאות אפשר לזהות כיצד מתוך הפער הזה צצים ועולים מחדש קווי השבר. יישום העקרונות המובטחים ב-2023 הוא נכה ולא מספק. אין שום הנחות למי שמבטיח פיתוח כולל אבל חי בשלום עם העובדה ששיעור בוגרי התיכון עם תעודת בגרות מצטיינת ברמת השרון גבוה פי 50 מזה שבשדרות, אופקים ורהט. אין שום דרך להשלים עם פער של ארבע שנים בתוחלת החיים הממוצעת בין תושבי המרכז בהשוואה לאלה בדרום בצפון. אין הסבר מניח את הדעת לעובדה שהשכר הממוצע בנגב הוא פחות מחצי מהשכר הממוצע במרכז.
75 שנים אחרי הכרזת העצמאות, ובוודאי על רקע הקאמבק של מגילת העצמאות לחיינו, הגיע הזמן להתחייב - ובעיקר ליישם - את העקרון המכונן השני: מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. והפעם באמת.
- אבי דבוש הוא מחבר הספר "מרד הפריפריות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
