תע"ל וחדש מגישות את הרשימה לכנסת
(צילום: ועדת הבחירות המרכזית )
"הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות", אמר בזמנו אבא אבן, ונשיא תוניסיה חביב בורגיבה גרס בעקבות ישיבת הליגה הערבית כי "הערבים הסכימו שלא להסכים". שתי האמרות הללו מתאימות לדיונים ולתוצאות המשא ומתן בין רכיבי הרשימה המשותפת: ממילא ברור שאין מחנה משותף בין הפרגמטיות של אחמד טיבי, האידיאולוגיה הערבית-יהודית של חד"ש והקן הלאומני של בל"ד. אבל עכשיו ברור לבוחר הערבי, אם ירצה לבחור, מה תהיה משמעות ההצבעה שלו: התמקדות בסכסוך הישראלי-ערבי או חיפוש דרך לשותפות יהודית-ערבית. מבחינה אידיאולוגית, טוב שזה קרה. אבל מבחינה פרקטית זה הימור מסוכן מאוד.
באחת הנסיעות שלי כעיתונאי לארה"ב אחרי מלחמת המפרץ ניהלתי שיחה עם חבר כנסת ממרצ. הצעתי לו להיאבק כדי לצרף את הנציגים הערבים לקואליציה, אך הוא גיחך ואמר: לא נצרף את אלה שרוקדים על הגגות כל פעם שטיל של סדאם נוחת בתל אביב. זו גישת השמאל המתנשא, האליטיסטי והמנוכר. בעצם, הערבים רצו להיות שותפים ואילו היהודים דחו אותם: טיבי ובשארה תיווכו בין ישראל למשטר אסד, בין ישראל לערפאת, ותמיד רצו להיות גשר לשלום. אבל כשנראו באופק המזרח התיכון סימני השלום, מיהרה ישראל להרוס את הגשרים האלה.
לא יעזור לאבו-יאיר - מנסור עבאס, ואפילו חברו טיבי, יותר נאמנים לערכי הדמוקרטיה, הדו-קיום ושמירת החוק מאשר איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. לא יעזור גם ליאיר לפיד - הצבתו של מוחמד (שוקו) אבו-אלהיג'א ברשימה לכנסת במקום לא ריאלי היא קישוט, ואינה מבשרת גישה ממלכתית שמחבקת את רבע האוכלוסייה בישראל. הגיע הזמן שכולם יפנימו שמדובר בכמעט מחצית הרופאים, הרוקחים, הלבורנטים בבתי החולים. מדובר בבוני הארץ, באלפי מהנדסים ואנשי אקדמיה, לא רק חוטבי עצים ושואבי מים.
בספטמבר 1985 זימן אותי אריאל שרון ללשכתו באזור ממילא בירושלים. זה היה הבית של חאג' אמין אל-חוסייני, שהפך למשרד המסחר והתעשייה. הוא סגר את הדלת, הוציא מהמגירה מחברת ועט פשוט ופנה אליי בחן הידוע שלו: "ספר לי מה חושבים ערביי ישראל". אחר כך הקשה בכמה שאלות על הבדואים באזור עמק יזרעאל. הוא רשם כמו סטודנט קפדן במשך שעתיים כל שטות וכל אמירה רצינית שאמרתי. יצאתי חזרה נרגש למערכת החדשות, וסיפרתי לעמיתיי.
הערכתי זאת מאוד. היו אז פוליטיקאים שהקשיבו ולמדו, ולא צרחו בכיכרות השוק ובאולפני הטלוויזיה כמו היום. אני נזכר גם ביחסים המורכבים והמכבדים בין מנחם בגין לבין תאופיק טובי. היה כבוד, והייתה הבנה. היום נשארנו עם עסקנים, במקרה הטוב בורים ובמקרה הגרוע חסרי רגש וחזון, שמאמינים כי "ערבים מבינים רק כוח".
ועדיין, הערבים צריכים לגשת לקלפי ולהצביע - למרות גל הפשיעה, ההזנחה המתמשכת, הקיפוח וההדרה, ולמרות האכזבה מהמנהיגות הנבחרת. אחוז הצבעה גבוה בקרב הערבים ישנה את התמונה. ראו איך מתנהג - בצדק, מבחינתו - הציבור החרדי. הקשיבו לטקסטים של הציונות הדתית ושל המתנחלים. ואל תחמיצו את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות.
רפיק חלביצילום: יח"צחתן פרס ישראל אמיל חביבי כתב את "האופסימיסט", ונדמה שאין מושג מתאים יותר למציאות הפוליטית מ"אופסימיזם": ברגע אחד נביא מסר של אופטימיות, ובשני נצלול לפסימיות הרסנית. ולמרות זאת: החברה הערבית מעולם לא הייתה כה רלוונטית כמו בבחירות הקרובות. בחוכמתם יבנו הערבים את החברה הישראלית, ובחוסר חוכמתם יחמיצו את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות שכולנו מייחלים לה.
אסור לתת לבטן לדבר. לא ניתן ל"כבוד" ולסיסמאות לבנות את עתידנו בחברה הישראלית. חייבים לבנות את הברית בין השווים ולא את מציאות הדו-קיום בין הסוס לבין רוכבו.
- רפיק חלבי הוא ראש מועצת דלית אל-כרמל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
