ביום חמישי התעוררתי ב-5:20 לפנות בוקר להודעה של אחותי המתגוררת בקייב, בירת אוקראינה. ההודעה הייתה קצרה וכללה מילה אחת ברוסית שמשמעותה - "זה התחיל". נמחץ לי הלב, כי הבנתי את המשמעות: מלחמה, שהולכת להיות קשה ואכזרית.
גרוע מכך, המשפחה שלי נמצאת בעיר שהפכה למטרה העיקרית של הקרמלין. מרגע זה כל מה שנשמע כלא אפשרי, הפך למציאות שלא ניתן יותר להכחישה. אזעקות מעל כיכר מיידן הנטושה במרכז קייב, מראה סוריאליסטי של פגיעת רקטה בבניין רב קומות שנמצא סמוך לבית החולים שבו נולדתי, וכאב עצום על כך שלא הצלחתי לשכנע את משפחתי לעזוב בשבועות של אזהרות וקריאות של משרד החוץ. רוסיה אמנם לא פלשה לאוקראינה בתאריך שנקבו במערב, אך היא עשתה זאת בתזמון שמתאים לה ובצורה שלא השאירה מקום לספק: פוטין הלך על כל הקופה, והוא תכנן את זה הרבה זמן. כמה זמן בדיוק?
ב-2011 שהיתי במוסקבה בענייני עבודה. תחילת מאי, יום חמים. יצאתי מתחנת הרכבת התחתית ברחוב המרכזי ארבט והעיניים נתקלו בשלט חוצות עצום ממדים עם הכיתוב: "לציון יום הניצחון של רוסיה הגדולה על גרמניה הנאצית". חזרתי על המילים האלה כמה פעמים: יום הניצחון של רוסיה הגדולה? לא של הצבא האדום? ומה קרה לצבאות בעלות הברית?
בימים אלו רומס ולדימיר פוטין סופית את המורשת של הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה. דור צעיר יגדל ויתחנך על נרטיב של האויב הרוסי
לרגע שמחתי שסבי הווטרן נפטר כמה חודשים קודם לכן, ולא ראה את העיוות ההיסטורי המסוכן הזה. סבי, שהיה נער יהודי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לחם בצבא האדום נגד הפאשיזם, נפצע וחזר לקרב כמה פעמים ולאחר מכן שב לקייב כדי להתאחד עם משפחתו שניצלה מהנאצים בנס. לא הגיע לו לגלות שמישהו מנכס את הניצחון שלו ושל חבריו לנשק לרוסיה, גדולה ככל שתהיה.
אבל אלו לא היו סתם מילים או חוסר דיוק היסטורי. הסיטואציה שאליה נקלעה אוקראינה בעשור האחרון מצביעה על כך שהנרטיב שונה בהתאם לאמביציות של איש אחד בלבד. אותו איש טען מול המצלמות שלאוקראינה אין היסטוריה. לכן, מבחינתו, לחייהם של אוקראינים אין שום מחיר, כמו גם לחייהם של החיילים הרוסים ששלח לתופת הזו - להילחם באחיהם ללא סיבה.
קייב לפני הטלת העוצר
(צילום: גיל יוחנן )
ביום הראשון של המלחמה בכיתי, ביום השני כעסתי, ביום השלישי הרגשתי חוסר אונים. קייב, עיר ענקית עם קרוב לארבעה מיליון תושבים, נכנסה לעוצר כבר בצהרי היום השני עם איסור מוחלט להסתובב ברחובות, משטר צבאי ושיטפון של מידע שקשה לאמת בערוצי מדיה שונים. בחלום הכי גרוע שלי לא חשבתי שאצפה במלחמה מהסוג הזה.
נועה לביאצילום: טל שחרסבי ז"ל נהג לומר "נלחמנו עד טיפת הדם האחרונה כדי שלעולם לא תדעו מה היא מלחמה". בימים אלו רומס פוטין סופית את המורשת של הניצחון הגדול. דור צעיר יגדל ויתחנך על נרטיב של האויב הרוסי. האוקראינים נלחמים על הבית אבל לא פחות מזה - הם נלחמים על עתיד ילדיהם.
המלחמה באוקראינה מתרחשת גם ברשתות החברתיות, עם תעמולה ודיווחים כוזבים, פרובוקציות וספקולציות אינסופיות. אבל אני מסרבת לשנוא. עמים, מדינות ואנשים הפכו לבשר תותחים, שבויים של הפרופגנדה של הקרמלין. צריך אור חזק מאוד כדי לגרש את החושך שמנסה להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורה ולהוריד את מסך הברזל בחזרה. האנשים שיוצאים לכיכרות במדינות שונות וגם ברוסיה עצמה, כדי לקרוא לפוליטיקאים לעצור את המלחמה הזאת - הם האור האמיתי שנותן תקווה בימים האלה.
- נועה לביא היא עיתונאית "ווסטי" ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
