כבר לפני כמה שנים התקיים בביירות דיון שכותרתו הייתה "ישראל מתמזרחת" והוא נמשך שעות ארוכות. "התמזרחותה" של ישראל באה לידי ביטוי בפריחתן של זהויות משנה ובהחרפת העימות ביניהן, בפילוג בין דתיים לחילונים, בהתגברות הקיטוב בין ישויות ובין קבוצות מתחרות, בקשר הבעייתי בין דת למדינה, בשחיקת יסודות המשטר התקין ובהפרת האיזון בין הרשויות לטובת הרשות המבצעת. אפשר לפתוח כאן סוגריים ולציין את מתקפת הימין על בית המשפט העליון ואת חדירתן של אידאולוגיות קיצוניות לממסד הצבאי-ביטחוני.
סממנים נוספים להתמזרחותה של ישראל הם השתלטות הדרג הפוליטי על התקשורת, ניצני התארגנותן של מיליציות אידאולוגיות סוררות ופגיעה בשלטון החוק. הקולות הקוראים למדינת הלכה יהודית מתרבים; הדת עוברת פוליטיזציה ציונית והפוליטיקה הציונית עוברת הדתה. האליטה הפוליטית עוברת השחתה ונאלצת לתפור חוקים ותקנות על פי מידותיהם של העומדים בראשה כמו אריה דרעי, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שאושרו בפתיחת מושב הכנסת ה-25. היה זה ביטוי מהדהד להחלפת שלטון החוק בשליטה על החוק.
התופעות הללו מתפשטות ומחריפות בישראל אולם עדיין לא מיצו את עצמן. לפני כמה שבועות צפיתי בתוכנית אקטואליה בערוץ 24 בטלוויזיה, ובה התארחו שני ישראלים - דתי וחילוני. החילוני לא מצא אף תגובה מוצלחת לטענותיו של בן-שיחו הדתי-ציוני, למעט "אין כפייה בדת", כמצטט מאותו פסוק קוראני בערבית. הדבר הזכיר את הפולמוסים הארכאיים המתנהלים אצלנו במזרח התיכון זה עשרות שנים.
גורמים ותופעות אלה הם שהפכו מדינות באזור לכושלות או רעועות, והובילו את החברות שלנו לפילוגים ולסכסוכים שהן לא הצליחו להיחלץ מהם. הביטויים הנפוצים ביותר בפולמוס המחריף בין הממשלה והאופוזיציה בישראל הם קריסת המדינה, מלחמת אזרחים, הסתה לאלימות ולרצח, חורבן הבית ועוד. האזהרות הללו מבוססות, גם אם יש בהן מידה של הגזמה מובנת בנסיבות של מאבק בין מפלגות ובין מוקדי כוח.
התפתחויות מסוג זה יביאו לשתי תוצאות חשובות. ראשית, חשיפת השקר על "ערכים משותפים" הקושרים את ישראל לציוויליזציה המערבית לעומת המדבר הערבי השומם, מה שעשוי להוביל לשלילת הלגיטימציה לישראל. מכוני מחקר מובילים בישראל שמו לב לסכנה זו והחשיבו אותה כאיום על הביטחון הלאומי מייד לאחר האיום מצד איראן, טיליה ובעלות בריתה.
התוצאה השנייה תהיה זירוז של גלי הגירה שלילית - אשכנזית-חילונית הפעם - של אליטות שלא יסבלו חיים תחת חכמי הדת ודיני ההלכה. ניכרות כבר אינדיקציות ראשונות למגמה זו, והיא תזרז את תהליכי ההשתלטות של הימין הפשיסטי, הדתי והלאומני על המדינה, על הממסד ועל החברה בישראל, ותחיש עוד יותר את התמזרחותה.
עורייב אל-רנתאוויהמודעות לתמורות אלה החלה לחלחל במהירות בקרב חוגים מדיניים ודיפלומטיים. בשונה מהעבר, כיום אינך חייב עוד לברור מילים ומונחים כאשר אתה משוחח עם סגל דיפלומטי מערבי על ישראל. אפשר להזכיר את הפשיזם ואת הגזענות בישראל מבלי להיענות בתגובות הזועמות המוכרות. שתיקתם של בני-שיחך מקרב ידידיה של ישראל ומקרב בעלי בריתה שתמיד הגנו על עליונותה, מלמדת על הסכמה עם הנרטיב שלך ועם פרשנותך או לפחות על נכונות לקבלם. זוהי התפתחות חשובה שאפשר לבנות עליה.
לפני שנים רבות שללה התודעה הרווחת בקרב פלסטינים ובקרב ערבים מכול וכול את הנחת "קריסת המבצר מבפנים". אני נזכר בדיאלוג מעמיק עם ג'ורג' חבש מלפני כ-40 שנה על הנחות היסוד הפוליטיות והרעיוניות של החזית העממית שהתמקד בהזמת אשליה זו. החדש כיום הוא שרעיון זה אינו מופרך עוד בתודעה ובמחשבה של אליטות פלסטיניות וערביות, גם אם אינו בלתי נמנע או אינו אוטומטי. ה"חוץ" על כל מרכיביו ימלא תפקיד חשוב בזירוז התהליך ובחריצת גורלו של פרויקט זה.
- עורייב אל-רנתאווי הוא פרשן ומנהל מרכז אל-קודס למחקרים מדיניים בירדן. המאמר המלא פורסם בינואר באתר החדשות "ארם ניוז". גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
